כבר 13 שנים שיום כיפור לא נראה אותו דבר בשבילי.
באותו יום כיפור לפני 13 שנים יצאתי מהבית חולים עם תינוק קטן, הולכת לתחנת האוטובוס, לא מאמינה שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה.
אחרי חודש וחצי בבית החולים, אחרי ניתוח קיסרי, אני מוצאת את עצמי מחכה לאוטובוס שיקח אותי ואת הבייבי הקטן שלי לפגוש את שאר החבורה שלנו, שלושה ילדים קטנים שמחכים לנו כבר מלא זמן שנחזור הביתה.
רק שלא היה לנו בית, הם היו עם הגרוש, אז עדיין בעלי, אצל חמי, ואני לא חושבת על כלום, לא על הכאבים, לא על הקושי, רק על זה שעוד רגע אוכל לחבק את כולם ביחד.
אז עוד לא ידעתי שבכל יום כיפור היחיד שאבקש ממנו סליחה יהיה אותו בייבי, אותו ילד מדהים שלנצח ישאר בן שנתיים וחצי. אז לא ידעתי שכל שנה ביום כיפור אתפלל שהוא נמצא במקום טוב, שהוא סולח לי שלא הצלחתי במשימה שלי כאמא לשמור עליו יותר טוב.
השנה הוא היה אמור לחגוג 13. איך חוגגים בר מצווה לילד שלנצח ישאר בן שנתיים וחצי?
עליתי לקבר שלו בתאריך העברי שלו, הדלקתי לו נר, אמרתי לאבן האדומה כדם כמה שאני אוהבת, כמה שאני מתגעגעת, חיבקתי ונישקתי את האבן האדומה והקרה כי זה הכי קרוב שאני יכולה להיות אליו, אמרתי לו מזל טוב ליום ההולדת ה 13 שלו, וחזרתי הביתה.
גם השנה אני מבקשת ממנו סליחה, מקווה שהוא סולח לי.
אולי בשנה הבאה אסלח לעצמי.
🖤
