כל בוקר וכל ערב אני הולכת לטיול עם הכלב שלי, טיול בהר ליד הבית.
אני הולכת בשבילים והוא רץ על צלע ההר מעלי או מתחתי, הכל תלוי במה משך את תשומת ליבו, איזה ריח משך אותו לאן.
בין הטיולים אנחנו בבית או שאני עובדת באותו היום והוא בבית לבד, ישן ומחכה שאחזור הביתה.
הקיום שלו בחיי ממלא אותי לרוב, אני מקבלת המון אהבה חינם, יש לי למי לדאוג, והחיים שלי נכנסו לשגרה שמכריחה אותי לצאת מהבית, כל טיול הוא שעה ומעלה, הכל תלוי בעייפות שלי, אבל אני כבר לא סגורה בבית 24/7, אני מטיילת, נושמת אוויר הרים נקי, שמה לב לפרטים הקטנים שמבשרים על שינוי העונות, דברים שפעם אהבתי מאוד אבל התרחקתי מהם ככל שהתרגלתי ללבד שלי.
אבל לפעמים מגיעים גלים קטנים של צורך או רצון בזוגיות, שבנוסף לכלב המדהים הזה שנכנס לחיי, יכנס גם גבר, כזה שאוכל לטייל איתו בשבילים על ההר, שלעולם לא יגמרו לנו נושאי השיחה, שהשתיקות יהיו מלאות בדברים שלא צריך בשבילם מילים רק רגש.
עם הגלים האלה מגיע לפעמים צורך בסקס, בחיבוק אמיתי, ובעוד דברים שחשבתי שכבר אין לי צורך בהם.
אני לא אוהבת את הגלים האלה, הם מדגישים את החוסר, את הלבד, הם גורמים למחנק בגרון, לתחושה של יאוש וכישלון.
ואז אני נזכרת בכל הנסיונות הכושלים שהיו לי בשנה האחרונה ומבינה שכנראה הגבר הזה לא קיים בשבילי, ושעדיף לי הלבד הזה, בלי סיבוכים ובלי כאבי לב מיותרים. באותם רגעים הגלים נרגעים, ואני מחבקת את היצור הזה שאוהב לשכב לידי על הספה, מניח אלי ראש וגורם לי לצחוק ממנו הרבה כי הוא מתנהג כמו גור מפונק וגדול.
הולכת לחבק את הגור המגודל שלי ולחכות שהגל הזה יעבור.
💜
