החורף הגיע לקצת זמן והוא מביא קצת שקט איתו.
הרעמים, הברקים, הגשם שיורד בעוצמות שונות, כל זה גורם לי לחייך בתוכי.
הטיולים עם הכלב הפכו למכושפים פתאום.
מהרגע שאני יוצאת מהשער של הישוב ועולה על השביל להר הכל משתנה.
השביל בוצי ומלא שלוליות עמוקות, השמים האפורים הופכים את היום לאפרורי וחשוך, העמק שמתחתיי כמעט ונסתר כולו על ידי ערפל רך שמכסה את השדות כמו שמיכה, היער שמתחיל לסגור עלי נראה צפוף יותר, הגשם מתקשה לחדור את ענפי העצים וכמעט אינו מורגש.
הכלב רץ קדימה, לפעמים נסתר מעיניי, נותן לי הרגשה שאני מטיילת לבדי ביער, אני נושמת לתוכי את האויר הנקי והקר, כשאני נושפת אדים סמיכים וחמים יוצאים מפי, נותנים להרגשת החורף נופך נוסף.
אני מסתכלת מסביבי, הכל שקט, אני מרגישה כאילו אני לבד בעולם, הכלב מופיע לפעמים, בודק את כיוון ההליכה שלי ושוב נעלם במעלה ההר, רודף אחר ריחות וחיות יער שנסתרים מעיניי.
אני ממשיכה ללכת, הרגלים כאילו מכירות את הדרך, כל סלע, כל שיח, הראש כבר לא שם, המחשבות נודדות לכל כיוון.
רצונות, צרכים, חלומות, רשימות ארוכות ומילים שנאספו לתוכי במשך השנים.
השקט מסביבי מופר על ידי הרעמים ורעש הגשם שיורד על העלים מנסה לפרוץ את דרכו להשקות את האדמה שבמקומות אחדים נראית רוויה ושבילי מים זורמים בעדינות אל המדרון שמתחתיי.
היער מחשיך יותר כשהעננים האפורים-שחורים מתעבים מעלי, מזג האוויר החורפי נותן ליער תחושה של קסם, אני לא רוצה אבל עוד מעט אצטרך להסתובב ולחזור חזרה הביתה.
אני שורקת לכלב, מפרה את השקט הקסום, ציפורים נבהלות ומצטרפות לשריקה שלי בציוץ שנמשך כמה שניות ושוב השקט חוזר להר, הרעש בין השיחים מבשר לי שהכלב בדרך אלי ואנחנו יכולים להתחיל את הדרך חזרה ולהנות עוד קצת מהקסם שמסביבנו, עוד קצת לתת למחשבות להתרוצץ סתם כך, בלי לחשוב על החיים עצמם, או על כל מה שמחכה לי במציאות שמחוץ ליער.
בוקר טוב
💜
