יומן חלל

עוד שנה עברה.

כבר 11 שנים שאני לא חוגגת פורים.

בכל מקום מדברים על פורים, תחפושות, מסיבות.

רק אני מתכווצת מבפנים, לא מסוגלת לשמוח בחג הזה יותר.

ביום שישי עלינו לקבר, כמה פרקי תהילים, הדלקת נרות, קצת זיכרונות.

בקשתי מהגרוש שידאג שמישהו יחדש את הצבע של האותיות, כל כמה שנים אני מבקשת ממנו את זה, צריכה שהמילים יזעקו מהאבן האדומה, כאילו זה משנה למישהו חוץ ממני.

הילדים חזרו הביתה היום, אני חזרתי לעצבות שלי.

נגמר לי הכוח להלחם על כל חיוך, על עוד יום.

כל שנה זה נהיה יותר קשה לצאת מהעצב, כל מה שעבד בשנים קודמות, לא עובד הפעם.

הסחות הדעת כבר לא עוזרות.

כואב לי לנשום, כואב לי בלב, כואב לי כל הגוף.

אין לי חשק לכלום.

מטבעות ממלאכים

מצאתי מטבע היום
סתם ככה על האדמה.
אבל זה לא סתם מטבע
המטבע הקטנטן שמצאתי.

מטבעות שמוצאים מגיעים מגן עדן
זה מה שסבא שלי סיפר לי.
הוא אמר שמלאכים זורקים אותם למטה
או, כמה אהבתי את הסיפור הזה!

הוא סיפר שכשמלאך מתגעגע אליך
הם זורקים מטבע למטה,
לפעמים רק כדי לעודד אותך
לגרום לך לחייך מתוך העצבות.

אז אל תתעלם מהמטבע
כשאתה מרגיש עצוב.
זה יכול להיות מטבע מגן עדן
שמלאך זרק אליך. 

(לא יודעת מי כתב את זה, אני רק תרגמתי מאנגלית לזכרו של המלאך הפרטי שלי)

🖤