יומן חלל

כשנפגשנו שאלת אותי מה מצב הדופק שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שחשבתי שבאמת שמעת אותו כי כששאלתי אותך אם אתה רוצה לבדוק רק הסתכלת עלי והמשכת לנהוג...

כשבדקת, הגרון התאים בדיוק ליד (כן עדיין מרגישה אותה שם)

כשאחזת בי, מסתכל לי לתוך העיניים, רוצה למשוך אותי אליך ומשחרר... עצרתי מעצמי לזנק עליך...

אני מתקרבת, מתריסה, ולוקחת צעד לאחור, יודעת שהיד שלך תשלח שוב לא תתן לי להתרחק יותר...

כשאחזת בשיערי ומשכת חזק, עיניי נפגשו עם עינייך, רציתי לטבוע בתוך הכחול, לצלול לתוכן, רק שלא תפסיק להסתכל עלי...

הרגשתי שאני נמסה בידייך (לא זו לא הייתה הלחות של המרכז) אז הכנסת אותי לרכב שלך והפעלת מזגן...

פעם ראשונה שזה קורה לי... לא הפסקתי לגעת בך... אתה אמיתי!

הכתף הזאת... נועדה לביס... אז נשכתי... ממממ (סטירה, כמובן)

מרימה את העיניים אליך, מחייכת, "את לא מפסיקה לחייך?" האמת שאני לא... אז תפסת אותי שוב מהשיער ומהגרון, ונשקת אותי בעצמה! "הנה עכשיו את לא מחייכת" אז חייכתי... 

ואז כשהנחתי את ראשי על כתפך, מסרבת להפסיק להרגיש אותך, להריח אותך, ליטפת את ראשי חייכת לעצמך (כן, ראיתי!) ולחשת "את גורה טובה"... אז באותו הרגע הרגשתי הכי רגועה, הכי סוערת, הכי!

נסענו לתחנת רכבת...

לא יכולתי לדבר הרבה, רציתי רק להרגיש, לזכור את הריח את המגע.. לזכור את תוי הפנים האלה... כל שריר במקום... (תזכירו לי לנשום לפעמים).

אצלי נשאר טעם לוואי מהפגישה...

טעם של עודדדדדדדד!!!!!

מה נשאר אצלו? 

ערב טוב

💜