הבלוג שלי הוא המקום שלי לפרוק ולשחרר, אני כותבת את עצמי מאז שאני יודעת לכתוב, אני נהנת מהכתיבה כי היא הדרך שלי להקיא מתוכי את כל מה שכואב, את מה שמשמח, וגם סתם מחשבות שלפעמים כדי להרחיק אותן מראשי אני צריכה לכתוב אותן...
אני לא צריכה תגובות או לייקים כדי להרגיש שאני קיימת, ולמרות שזה נחמד לדעת שקוראים אותי ונהנים, אני לא זקוקה לזה...
עברתי מספיק דברים בחיים, הייתי בתחתית של התחתית וקמתי, למדתי שכשקשה זה סימן שאני בעליה, ודברים שבאים בקלות נעלמים באותה המהירות, למדתי שמעט מאוד אנשים בעולם יוכלו להתמודד איתי (רק החזקים שורדים אותי בתקופות השפל), ולכן אני כמעט לא משתפת את הקרובים אלי במה שקורה איתי, גם אלה שאני כן משתפת לא יודעים הכל וטוב שכך, לא אוהבת שמרחמים עלי, אני עושה את עבודת הרחמים העצמיים לבד, תודה!
הקשרים שאני יוצרת לרוב שטחיים כי אני לא נותנת לאנשים להתקרב יותר מידי, נפגעתי מספיק ורק מעטים זוכים להכנס לתוך החושך שבתוכי, וגם הם לא מסוגלים להתמודד איתו, לרוב גם הם נעלמים בשלב כלשהו, וזה בסדר אני למדתי לשחרר מהר.
כשאני מתקשה להכיל את עצמי אני פשוט הולכת לישון, ישנה את העצב והכאב וכל הרגשות הרעים, וכשאני מתעוררת אני מצליחה לעשות קצת סדר בראש וברגשות ומוצאת דרך לפתור את הכל לבד...
(גם הפוסט הזה נכתב כדי לעשות לי סדר בראש)
אני חזקה! עברתי כמעט הכל! אני אעבור גם את התקופה הזאת, אל תגיבו כאילו אתם מכירים אותי, אתם לא! אל תשוו את הקשיים שלכם לשלי כי אני לא יכולה לראות כרגע את אף אחד חוץ מאת עצמי, אני יודעת מה אני צריכה לעשות וכשאני אוכל אני אקום על רגליי ושוב אלחם על חיי...
תודה לכל הדואגים.
וסליחה ממי שנפגע ממני...
לילה טוב
💜