יומן חלל

אני עייפה...

עייפה נפשית...

עייפה פיזית...

הולכת לישון, והשינה טרופה, כל הפחדים והחששות, כל השדים והמפלצות, כולם כאילו מנערים אותי, מטלטלים מצד לצד, כולם מושכים למטה, ואני נאבקת, נלחמת בהם, כל הלילה עובר בין שינה לערות, וכשמגיע הבוקר, ואור ראשון עולה, אני לא יודעת אם אני שמחה שאני עוד פה או עצובה שהם לא הצליחו למשוך אותי איתם לתהום, לתוך האפלה, שם בתוך החושך הצמיגי, שם נמצאת המנוחה, שם נמצא הפתרון לכל מכאובי...

אין לי כוח יותר להלחם, רוצה לנוח, רק קצת, להניח את הראש לעצום עיניים, ולהרגע.

רוצה למצוא כבר את המקום שלי,

כי אין לי מקום בטוח,

אין לי מקום לנוח,

אין מי שיאסוף את השברים,

אין מי שיגרש את השדים בשבילי,

אין מי שיבריח את המפלצות,

ואני רק רציתי להניח את הראש,

להרגיע את מרוץ המחשבות,

מחכה לדמעות שישטפו את הכאב,

אך גם הן ממאנות לצאת...

עייפתי ממלחמות...

עייפתי, אין כוח לעוד...