*פוסט פריקה*
לפני הרבה שנים הכרתי את הגרוש שלי... חשבתי שמצאתי את הגבר של חיי... היום אני גרושה... מגדלת את הילדים שלי לבד! כבר שש שנים שאני נלחמת בשיניים וציפורניים לשרוד, כן אנחנו שורדים, לא חיים ממש, שורדים כל יום מחדש, עברתי חיים לא קלים כאישה נשואה, ולמרות הקשיים כאישה גרושה, זה עדיין יותר טוב מהחיים שלי כנשואה, ועדיין אני לא מבינה למה מפריע לי כשהבן זונה לא לוקח את הבת שלו לסופשים, למה מפריע לי שהוא לא עוזר בכלום, הרי אני מסתדרת טוב מאוד למרות הכל... ואני מחוברת לאנרגטית שלי מאוד, חולה על היצורה הזאת! אני לא מדברת על הגורים הגדולים כי הם כבר עצמאים מגיל צעיר... אבל האנרגטית צמאה ליחס מאבא שלה וכל מה שהיא מקבלת ממנו זו דחיה, ולי נשאר רק להסתכל על הכל מהצד, לחבק אותה, ולנסות לתת הרגשה שיש לה כל כך הרבה מה לעשות שהיא בכלל לא יכולה לנסוע אליו בסופ"ש ושזו בעצם ההחלטה שלה להישאר בבית... ומבפנים אני מתפוצצת! כמעט מתתי כשהבאתי אותה לעולם, אני לא סתם אומרת, ת'אכלס מתתי, חזרתי לחיים, קיבלתי 4 מנות דם, ועשיתי הכל למען הילדה הזאת, אבל לראות את העצב בעיניים שלה, זה שובר אותי, מרסק אותי, כמה אפס הוא יכול להיות? כבר כמעט 3 חודשים שהיא לא הייתה אצלו, במשך השבוע הוא לא מגיע לראות אותה...
בן זונה, מנייאק, אפס, אידיוט, דפוק, מטומטם, וכו'... יש עוד אבל אידיוט ואפס אלה השמות בהם אני פונה אליו כשאני חייבת לפנות אליו...
מחכה ליום בו אהיה אדישה לקיום שלו לחלוטין, גם שינאה זה רגש, ואני שונאת אותו!!!
זהו פרקתי!!
ערב טוב
💜
