יומן חלל

עוד שבוע האזכרה...

כמו כל שנה זו אני לבד מול הקבר והזיכרון...

זו אזכרה שקטה...

ניקיון, פרחים, נרות נשמה, דמעות ונגמר...

קבר קטן, אדום כמו הרי אדום, קר כמו המוות עצמו...

המקום הקטן הזה לתקופה הפך לבית...

הייתי מגיעה אליו גם באמצע הלילה...

היו לילות שהייתי מסתובבת בחוץ בגשם, דמעות מתמזגות בטיפות גשם, פניי רטובות, בגדי ספוגים, והנה אני מוצאת את עצמי מול הקבר...

הייתי נופלת על ברכיי מחבקת את הקבר הקר, מחפשת קצת מהחום שלו, אבל אין כלום חוץ מאבן אדומה קרה...

שעות של בכי, מונולוגים ארוכים, מבקשת שיבוא רק לחיבוק, להריח אותו עוד פעם אחת...

בלילות לפני שנרדמת מבקשת לחלום עליו, לרוב לא נרדמת כל הלילה, החלומות כבר מזמן הפכו לחמקמקים...

הדמעות החודש הזה זרמו ממני גם כשלא בכיתי, שבבים של זיכרונות שעולים מידי פעם, מצליחים לרסק אותי לרסיסים...

שמונה שנים עברו מהיום שהלכת ממני...

שמונה שנים שהייתי הכי חזקה בעולם...

והיום אחרי שמונה שנים, מרוסקת כמו בשניה שזה קרה, לא מוצאת במה להאחז, נותנת לעצמי לשקוע בצער, בכאב, בגעגוע...

האבל לא נגמר אף פעם...

החיים ממשיכים והמוות צועד לצידם בשקט רועש...

אני כל שנה מתה עוד קצת...

מלאך שלי אהובי,

לנצח אוהב אותך!

מתגעגעת עד כאב

אמא