באחת הפעמיים ששאלת: "מה את רוצה?
"כיסוי עיניים" עניתי, הנהנת "לא,
למה? רוצה שתראי הכל."
ופעם אחרת "קשור אותי," ושוב הנהנת, "לא.
למה?
אני מרתק אותך ללא חבלים, את מרותקת מרצונך."
ובפעם השלישית אמרתי: "מה זה משנה מה אני רוצה הרי ממילא אתה מחליט ועושה איתי מה שרוצה."
צחקת.."אז את אומרת שאין לי תקנה?"
האמת, אני לא רוצה שתהיה לך תקנה כי אני יודעת שתמיד תדע מתי לעצור,מתי למתוח ועד היכן .
עברנו כבר לא מעט יחדיו,גם משברים היו גם כעסים פה ושם לקח לי זמן להבין ואתה איפשרת לי את הזמן להכיר אותך וכיצד אתה פועל.
אך מהו המדד? יש כזה?
לטעמי אין לאט או מהר. ישנו קצב שמתאים לשותפים למסע(כן, כך אני קוראת לנו)
יש תיזמון ויש אמון וביטחון.
ואין נכון או לא נכון לעשות. יש רצון לחוות יחדיו.
מידי פעם אני מהרהרת ביני לבין עצמי אתה חווית כמעט הכל(לא חדש בעסק)
ואני הגעתי אליך כמעט "בתולת בדס"מ", מאין הסבלנות שלך ?אורך הרוח השקט הפנימי הביטחון במעשיך שדבר לא יזיק לי.
הגעתי אליך כמלכת ההססניות, אפילו מילים לא יצאו לי מהפה בהתחלה.
רק מביטה חשה ושותקת, היו פעמים שרק אחרי זמן מה שיחזרתי במילים את תחושתי או לחילופין את הסיטואציה וחייכת ואמרת, "זה לא מדויק, את לא זוכרת בדיוק היה גם..." ואני תוהה הייתכן?
הייתי בעולם אחר? עד כדי כך הזיכרון מתעתע בי?
או אולי גודל החויה והעוצמה הביאה אותי לשכוח?
אין לי תשובה לכך מלבד זאת שאמרתי לך בפעם האחרונה:
"איתך אינני פוחדת מכלום ושום דבר."
ביטחון ואמונה עושים את ההבדל
נטעת בי את שניהם.