כבר תקופה ארוכה שאני מתרחקת מא(נשים), שני המינים.
התחושות מעורבות.
משהו השתנה בי, מסתגרת.
בדקתי
דיכאון זה לא.
שונאת בני אדם, לא.
מתנשאת מעל אחרים, לא.
טראומה אולי... לא.
בשנתיים האחרונות היו לי שני פרידות, האחת כואבת,שנושאת אותה כל יום בליבי, שלא מבחירה שלי.
השניה מבחירה שלי ללא חרטה.
מתמודדת עם שניהם, אני מאוד ראלית. עם רגליים על הקרקע.
אם כך איפה הבעיה?
בבדיקה עם עצמי הגעתי למסקנה שכנראה איבדתי אמון, פיתחתי איזושהי סלידה כלפי בני אנוש.
עושה את המוטל עלי בבית, בעבודה, בהתחייבות שלקחתי על עצמי. לפעמיים תחושה של רובוטית הכל מכני... צריך עושים, לא צריך... אין חייב, מדלגת.
אני נוטה לעזור לחלשים, במהלך שנים ארוכות עזרתי לאנשים בזמנים של מצוקות, גם חומרית וגם ככתף לבכות עליה.
היתה תקופה שבה החלטתי שאולי אני זקוקה לעזרה, ניסיתי במהלך תקופה לשוחח עם מטפלת/מאמנת אישית לשוחח, אבל למען האמת, לא היתי כנה, היה לי קשה להודות בחולשות, להודות במכאובי, להודות שישנם מקומות שנכשלתי בהם.
מודה על האמת "סיבבתי אותה כרצוני"
בסופו של עניין, היא סיכמה את המפגשים בכך שאני חזקה, דעתנית ויודעת בדיוק מה אני רוצה.
אוי כמה שהיא פיספסה אותי.. ואני תוהה, עם כל הכשרתה והתארים, ושנות הלימוד וההתמקצעות שלה.
לא ראתה?!
עד כמה אני במצוקה?
עד כמה אני צריכה את ההכוונה?
עד כמה אני זקוקה לכיוון, עידוד, דחיפה??
לא, היא לא ראתה, מזל שאני יום יום רואה את עצמי מולי.
פרקתי.