היא אומרת לי שאני צריכה ללכת
שזה לא יעשה לי טוב.
שלטווח ארוך אני אצא פגועה.
שזה לא מה שאני צריכה
שתוצאות שם לא יהיו.
מהצד ההגיוני, יש בזה משהו
אבל הלב,
הלב אומר את דברו.
ברור לי שזה יסתיים מתישהו
וברור לי שזה יהיה קשה
וברור לי שהזמן לא פועל לטובתי
הכל ברור לי.
גם ברור לי שאני חיה את היום.
כי כמעט למות ולהרוויח את חיי בשבריר שניה לא מובן מאליו, קרה לי נס.
אז מה יותר חזק?
לחיות כמו שאני רוצה וטוב לי או לוותר ולחיות עם מוסכמות החברה??
חיה ותן לחיות, זה המוטו שלי.
לא מפריעה לאף אחד ואל תפריעו לי.
כשכאב לי זה היה שלי ולא של אף אחד.
ובעתיד כששוב יכאב לי
זה שוב יהיה שלי בלבד.
אף אחד לא ישא כאב של אחר.
אולי מעט יזדהה עימו אך לא מעבר.
האינטימיות הזו שיצרנו יחדיו, הרגע הזה בו אתה שולח לי הודעה.. קצרצרה.. באה???
אני לא רק באה, אני מפנה את הכל לצדדים ושועטת קדימה...אליך
ויקראו לזה נשלטת או כל דבר אחר...
ואני קוראת לזה:
אהבה, תשוקה, התמסרות, מסירות ונאמנות.
אני לא מכירה דרך אחרת לביטוי
אהבה.