אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ערות

אל עמקי נפשי
לפני 5 ימים. חמישי, 12 בספטמבר 2019, בשעה 21:57

חשבתם על זה פעם שהקללה הכי נפוצה בעברית - לך תזדיין, והברכה הכי נפוצה - תעשה חיים, בעלות אותה המשמעות.

 

מבולבלים? לכו זדיינו.

לפני 6 ימים. רביעי, 11 בספטמבר 2019, בשעה 23:38

העבדות האמיתית היא לא זו שנעשית בכפייה.

העבדות האמיתית היא הפחד מלהיות חופשיים.

הפחד להקדיש זמן לעצמנו.

הפחד להתאכזב

הפחד להשתנות

הפחד לרצות

הפחד לחוות

 

והזמן דופק

והחיים ממשיכים

וכולנו נמצאים כאן

עדיין עבדים

 

לפני שבוע. שני, 9 בספטמבר 2019, בשעה 22:05

ואז, בסופו של יום, יושב לו האדם עם עצמו.

כלוא במחשבותיו, מבקש לנשום.

כמהה להתאחד עם נפשו, מתפלל בתפילה חרישית אל יסודו. אל המעיין מפכה החיים ששמור רק לו, בגן שסביבו הכל פורח.

נעצב למראה העיזבון, מאמין בשעת הכוח, שבה יגלה שכל יופי הבריאה, טמון כבר בו.

לפני שבוע. רביעי, 4 בספטמבר 2019, בשעה 21:38

אז לפני שבועיים הוזמנתי לברית מילה. וזה היה נורא מוזר, כאילו זה נורא מוזר להיות בברית – לתקוע רבע עוף באולם הכי זול ברעננה, בשעת צהריים, ביום שלישי, באמצע אזור תעשייה.

לתקוע רבע עוף, ממש כמו בשנות ה-80 העליזות, בזמן שחותכים לתינוק  קטן את הזין. להריע תוך כדי למוהל, ושרק לא יעשה טעות, כי אז זה יגמר בפיאסקו ( נשמע כמו שם של אולם זול), ממש אסון ורסאי (מתבקש).

אבל זו לא הסיבה שבגללה אני מספר לכם את הסיפור הזה, הסיבה היא כי למרבה ההפתעה, הרב שחתך לתינוק הוא אותו רב שחתך גם לי את השמוק.

דמו בנפשכם, ללחוץ את היד לאדם שחתך לך את הזין ועוד ולא לנטור לו טינה.

להתכווץ תוך כדי הטקס (ליטרלי) ולהיזכר בבולבולון הקטון והחמודון שהיה לי. 

ועד היום, אני נשבע לכם כשאני פוגש אותו עולה בי אותה מחשבה, האם הוא עשה עבודה טובה או שפיקשש, כי אולי הוריד לי חתיכה אחת יותר מדיי, ואיזה זין יכל להיות לי אלמלא היה חותך בסכין החדה.

כן כן, לא קל להיות יהודי. העיקר מתלוננים על ייסורי האנטישמים, בעוד שאנחנו חותכים לעצמנו את הזין, מריעים תוך כדי, תוקעים רבע עוף, לוחצים ידיים והכי חשוב, לא נוטרים טינה. 

לפני חודש. שלישי, 6 באוגוסט 2019, בשעה 20:16

עדכנתי אותך שהערב, כשניפגש אני מתכוון לחדור אלייך באנאלי. 

עדכנתי אותך לא סתם, כי רציתי שזה יעסיק אותך. רציתי שזה ינהל אותך, ובין אם את חושבת שיהיה לך נעים, בין אם את חוששת שיכאב זה לא משנה, כי מה שמשנה זה ההתמודדות עם הידיעה שהלילה תאבדי שליטה על האיבר המוצנע ביותר שלך, בשבילי.

 

 

 

 

 

 

 

לפני חודש. חמישי, 1 באוגוסט 2019, בשעה 20:48

כבר הרבה זמן לא דיברנו, וגם ההתניה של לקוות להודעה ממך פגה.

את זוכרת את הרגע ההוא שהעברתי את אצבעותיי ברוך על שיערך, רק כדי לעזור לך להירדם? 

זוכרת כמה אושר הציף אותי החיוך המרוח שלך?

את זוכרת איך בבוקר, אחרי הלילה בו נפשותינו השתרגו להם במחול שדים, כמו עשן סיגריה, זוכרת שביקשת לחוש את אצבעותיי עמוק בתוכך, שנייה לפני שחוזרים למציאות.

זוכרת שאמרתי לך שאני חושש שהנשמה שלי לא מרגישה יותר כלום, ואת עטפת אותי עם החזה הגדול שלך?

זוכרת איך שרתי לך את השיר המיוחד שתמיד ישאר רק שלך?

זוכרת? כי אני, שפחדתי שלא ארגיש כלום, ובגלל זה שחררתי אותך, נזכר ולא שוכח, מתקרב ואז בורח, מקווה שאת עדיין זוכרת.

 

 

לפני חודש. רביעי, 31 ביולי 2019, בשעה 21:28

אם חשבת שכל רצוני מסתכם בלהכאיב לך, את טועה.

אני רוצה שתראי לי עד כמה את פגיעה.

ואיך את מתמודדת עם היותך חשופה.

כי זה הכוח הגדול ביותר, שמעצים אותי כל כך.

להביט בך עירומה, נטולת מסכות, מתמודדת עם פחדייך העמוקים ביותר. בגאון.

מוכנה לספוג. 

קוראת תיגר, אפילו על האינסטינקט.

משלימה עם הלא נודע.

מיישרת מבט לכאב, ורואה מעבר לו, את העונג הצרוף, המיוחל.

כי הרי כבר הפנמת, שרק מי שבאמת מסוגלת להישיר מבט לחיים, זוכה לטעום מהם.

לפני חודשיים. חמישי, 11 ביולי 2019, בשעה 00:09

ויש ימים כאלה, שאני מרגיש שהחיים נוזלים לי מבין הידיים, שיום רודף יום רודף יום. שהאפטיות משתלטת, שאני מעדיף להביט במסך במקום לפקוח את עיני למציאות.

ברגעים האלה, כשאני שוקע, נואש לחילוץ אני מדמיין לי אותך, דמות משוחררת שכמותך, אנרגיה נשית טהורה.

אני מדמיין את מבטך המבוייש, את תנועותייך הקלילות, המלאכיות, קוראות לי להתעורר, כי הרי כל היופי נמצא כבר כאן, מגולם בדמותך.

ואת מזמינה אותי לרקוד, מפיחה בי חיים. את פורשת זרועותייך, מניעה את האגן, את בטראנס של תשוקה ותנועה, והדיכאון שלי הופך שולי, נעלם.  כי הרי כמה שלא אתנתק לי, לא אוכל להישאר אדיש לפנייך.

ואין לך מושג כמה אני רוצה כבר לפגוש אותך.

אבל אז אני מבין שאת בעצם דואלית, מלאך שהוא שטן, כי הרי דרכנו אף פעם לא ייפגשו, ואת תמיד תהיה שם, תביטי בי ותרקדי לי מהצד השני של המתרס, הצד בחיי שאף פעם, אבל אף פעם לא יבוא על מימושו.

ואולי בעצם כן?

 

לפני חודשיים. שישי, 5 ביולי 2019, בשעה 12:08

מופקרת

חצופה

שורטת 

מקללת

צועקת

אינפנטילית

מפחדת

מטומטמת

מתמסרת

כנועה

מחבקת

שקטה

שנונה

יפה

אנושית

משוחררת

אוהבת

לפני 5 חודשים. שני, 8 באפריל 2019, בשעה 16:56

ואני רוצה להתחיל מההתחלה, ולחזור לאותו שורש, לאותו יסוד.

אני רוצה לחזור לילד שבי, הקטן, שהיה ילד טוב. ואני רוצה שהוא ידע שהוא ילד טוב, שישמח. ולנסוך בו את כל הביטחון והחוכמה שתיתן לו צידה לדרך, מספיק אנרגיה לטרוף את החיים.

ואני רוצה שאותו ילד לא יפחד. שלא יפחד להיות אותנטי, גם כשהוא מוקף לבד באנשים זרים.

אני רוצה שאותו ילד יחייך, ובחיוכו שיאיר את העולם.

אני רוצה שתפיסת הזמן שלו תשתנה, שהכול יזרום לו בניחותא, כקצף על פני הים.

אני רוצה שהוא ירגיש חופשי, לשיר ולרקוד, לזוז ולחשוב.

והכי אני רוצה, אני רוצה שאותו ילד יחזור לאהוב.