סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ערות

אל עמקי נפשי
לפני 4 שנים. 9 בספטמבר 2019 בשעה 19:05

ואז, בסופו של יום, יושב לו האדם עם עצמו.

כלוא במחשבותיו, מבקש לנשום.

כמהה להתאחד עם נפשו, מתפלל בתפילה חרישית אל יסודו. אל המעיין מפכה החיים ששמור רק לו, בגן שסביבו הכל פורח.

נעצב למראה העיזבון, מאמין בשעת הכוח, שבה יגלה שכל יופי הבריאה, טמון כבר בו.

לפני 4 שנים. 4 בספטמבר 2019 בשעה 18:38

אז לפני שבועיים הוזמנתי לברית מילה. וזה היה נורא מוזר, כאילו זה נורא מוזר להיות בברית – לתקוע רבע עוף באולם הכי זול ברעננה, בשעת צהריים, ביום שלישי, באמצע אזור תעשייה.

לתקוע רבע עוף, ממש כמו בשנות ה-80 העליזות, בזמן שחותכים לתינוק  קטן את הזין. להריע תוך כדי למוהל, ושרק לא יעשה טעות, כי אז זה יגמר בפיאסקו ( נשמע כמו שם של אולם זול), ממש אסון ורסאי (מתבקש).

אבל זו לא הסיבה שבגללה אני מספר לכם את הסיפור הזה, הסיבה היא כי למרבה ההפתעה, הרב שחתך לתינוק הוא אותו רב שחתך גם לי את השמוק.

דמו בנפשכם, ללחוץ את היד לאדם שחתך לך את הזין ועוד ולא לנטור לו טינה.

להתכווץ תוך כדי הטקס (ליטרלי) ולהיזכר בבולבולון הקטון והחמודון שהיה לי. 

ועד היום, אני נשבע לכם כשאני פוגש אותו עולה בי אותה מחשבה, האם הוא עשה עבודה טובה או שפיקשש, כי אולי הוריד לי חתיכה אחת יותר מדיי, ואיזה זין יכל להיות לי אלמלא היה חותך בסכין החדה.

כן כן, לא קל להיות יהודי. העיקר מתלוננים על ייסורי האנטישמים, בעוד שאנחנו חותכים לעצמנו את הזין, מריעים תוך כדי, תוקעים רבע עוף, לוחצים ידיים והכי חשוב, לא נוטרים טינה. 

לפני 4 שנים. 6 באוגוסט 2019 בשעה 17:16

עדכנתי אותך שהערב, כשניפגש אני מתכוון לחדור אלייך באנאלי. 

עדכנתי אותך לא סתם, כי רציתי שזה יעסיק אותך. רציתי שזה ינהל אותך, ובין אם את חושבת שיהיה לך נעים, בין אם את חוששת שיכאב זה לא משנה, כי מה שמשנה זה ההתמודדות עם הידיעה שהלילה תאבדי שליטה על האיבר המוצנע ביותר שלך, בשבילי.

 

 

 

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 1 באוגוסט 2019 בשעה 17:48

כבר הרבה זמן לא דיברנו, וגם ההתניה של לקוות להודעה ממך פגה.

את זוכרת את הרגע ההוא שהעברתי את אצבעותיי ברוך על שיערך, רק כדי לעזור לך להירדם? 

זוכרת כמה אושר הציף אותי החיוך המרוח שלך?

את זוכרת איך בבוקר, אחרי הלילה בו נפשותינו השתרגו להם במחול שדים, כמו עשן סיגריה, זוכרת שביקשת לחוש את אצבעותיי עמוק בתוכך, שנייה לפני שחוזרים למציאות.

זוכרת שאמרתי לך שאני חושש שהנשמה שלי לא מרגישה יותר כלום, ואת עטפת אותי עם החזה הגדול שלך?

זוכרת איך שרתי לך את השיר המיוחד שתמיד ישאר רק שלך?

זוכרת? כי אני, שפחדתי שלא ארגיש כלום, ובגלל זה שחררתי אותך, נזכר ולא שוכח, מתקרב ואז בורח, מקווה שאת עדיין זוכרת.

 

 

לפני 4 שנים. 31 ביולי 2019 בשעה 18:28

אם חשבת שכל רצוני מסתכם בלהכאיב לך, את טועה.

אני רוצה שתראי לי עד כמה את פגיעה.

ואיך את מתמודדת עם היותך חשופה.

כי זה הכוח הגדול ביותר, שמעצים אותי כל כך.

להביט בך עירומה, נטולת מסכות, מתמודדת עם פחדייך העמוקים ביותר. בגאון.

מוכנה לספוג. 

קוראת תיגר, אפילו על האינסטינקט.

משלימה עם הלא נודע.

מיישרת מבט לכאב, ורואה מעבר לו, את העונג הצרוף, המיוחל.

כי הרי כבר הפנמת, שרק מי שבאמת מסוגלת להישיר מבט לחיים, זוכה לטעום מהם.

לפני 4 שנים. 10 ביולי 2019 בשעה 21:09

ויש ימים כאלה, שאני מרגיש שהחיים נוזלים לי מבין הידיים, שיום רודף יום רודף יום. שהאפטיות משתלטת, שאני מעדיף להביט במסך במקום לפקוח את עיני למציאות.

ברגעים האלה, כשאני שוקע, נואש לחילוץ אני מדמיין לי אותך, דמות משוחררת שכמותך, אנרגיה נשית טהורה.

אני מדמיין את מבטך המבוייש, את תנועותייך הקלילות, המלאכיות, קוראות לי להתעורר, כי הרי כל היופי נמצא כבר כאן, מגולם בדמותך.

ואת מזמינה אותי לרקוד, מפיחה בי חיים. את פורשת זרועותייך, מניעה את האגן, את בטראנס של תשוקה ותנועה, והדיכאון שלי הופך שולי, נעלם.  כי הרי כמה שלא אתנתק לי, לא אוכל להישאר אדיש לפנייך.

ואין לך מושג כמה אני רוצה כבר לפגוש אותך.

אבל אז אני מבין שאת בעצם דואלית, מלאך שהוא שטן, כי הרי דרכנו אף פעם לא ייפגשו, ואת תמיד תהיה שם, תביטי בי ותרקדי לי מהצד השני של המתרס, הצד בחיי שאף פעם, אבל אף פעם לא יבוא על מימושו.

ואולי בעצם כן?

 

לפני 4 שנים. 5 ביולי 2019 בשעה 9:08

מופקרת

חצופה

שורטת 

מקללת

צועקת

אינפנטילית

מפחדת

מטומטמת

מתמסרת

כנועה

מחבקת

שקטה

שנונה

יפה

אנושית

משוחררת

אוהבת

לפני 4 שנים. 8 באפריל 2019 בשעה 13:56

ואני רוצה להתחיל מההתחלה, ולחזור לאותו שורש, לאותו יסוד.

אני רוצה לחזור לילד שבי, הקטן, שהיה ילד טוב. ואני רוצה שהוא ידע שהוא ילד טוב, שישמח. ולנסוך בו את כל הביטחון והחוכמה שתיתן לו צידה לדרך, מספיק אנרגיה לטרוף את החיים.

ואני רוצה שאותו ילד לא יפחד. שלא יפחד להיות אותנטי, גם כשהוא מוקף לבד באנשים זרים.

אני רוצה שאותו ילד יחייך, ובחיוכו שיאיר את העולם.

אני רוצה שתפיסת הזמן שלו תשתנה, שהכול יזרום לו בניחותא, כקצף על פני הים.

אני רוצה שהוא ירגיש חופשי, לשיר ולרקוד, לזוז ולחשוב.

והכי אני רוצה, אני רוצה שאותו ילד יחזור לאהוב.

 

 

לפני 5 שנים. 7 ביוני 2018 בשעה 17:43

מה שבא לי לעשות עכשיו, זה לכסות לך את העיניים, ככה בחוזקה, בקשירה אחת. להכניס אותך לעולם של חוסר ודאות ופחד, במכה אחת. לשמוע את הלמות ליבך זועקות ולא את השפתיים.

להריח אותך, את חוסר השליטה, את התלותיות המוחלטת, הפחד מהלא נודע.

להוביל אותך מהגרון. להרגיש את הדם החם שמרחיב את העורקים. בכאב ובשתיקה גמורה, עד לקיר שם תעצרי.

 

להורות לך לפסק רגליים - חסר לך אם לא. הידיים שלך קשורות, למקרה שחשבת לזוז. הידיים שלי, כבר התנתקו מהגרון, אל השיער המעורסל חזק אל תוך לפיתתי, נותן לך להרגיש את כל הזרמים, אל התחושות המתרוצצות במוחך, מנתקות אותך, מאלצות אותך להישאב לרגע.

 

למקרה וחשבת שהכל חזק, טעית. אצבעותיי השמאליות כבר גולשות מהשיער, בעדינות מופתית, כאילו לא מורגשות. אבל אצבעותיי הימניות סותמות לך את הפה, מווסתות את הנשימה, מונעות ממך להשמיע גניחה, הקלה שבקלות.

הציווי שלי תקיף. דורש ממך להבליט את האגן, שבעוד רגע יהיה חשוף ופעור לכבודי. האצבעות יורדות מטה, בחוזקה הולכת ומתגברת, כשנימי דמי גם הם פועמים, משתלטים עליי, מוציאים את החיה שבתוכי.

אני מרחיב את שתי אצבעותיי, מסמן וי, והן, נושקות לשפתייך התחתונות. מסמן לעצמי ניצחון, נושם, מתענג את הרגע שלפני וברגע אחד סוגר את אצבעותיי על שפתייך הרטובות, הנפוחות.

אני מצפה למעידה, לכישלון, כי הרי  גניחה מסוג זה לעולם לא ניתן לעצור.

תחתונייך נצמדות חזק ללחיים, מאוגרפות בידי, מוציאות אותך משיווי משקל, ממחישות כמה את קלילה ושברירית.

 

אני מפשיט אותך ורואה אותך חשופה וכנועה, מוכנה כעת לכאב המיוחל. ואני כמעט ומוותר, כל כך רוצה כבר לחדור אלייך ככה, בדיוק ברגע הזה. אבל שליטה היא בראש ובראשונה משמעת עצמית.

נשימה עמוקה. 

לחי אדומה.

הכאב חזק.

פועם.

שנינו מסוחררים.

אני מרגיש אותך.

חשופה מתמיד.

מקבלת אותי כמו שאני - חיה.

אני מתמלא ברגש חם.

מסניף אותך.

את ריחך.

את ריחך המיוחם- קורא לי לחדור.

עברנו את השלב המהיר, את יודעת, עכשיו אנחנו זוג נאהבים.

אני רוצה אותך, לנשק אותך, להרגיש אותך.

אני מנשק אותך בעדינות. נשיקות קלות על הישבן. מעביר את לשוני הרטובה בקו הזה שמפריד בין שני החורים. סולל לעצמי נתיב עמוק אל תוך חור ישבנך, שכל כך רוטט. 

עכשיו את יכולה לגנוח. אני רוצה לדעת כמה טוב לך.

 

חודר אלייך מתוקה שלי. מתענג מהרגע בו את גומרת, חסרת עכבות, נאחזת בהווה.

 

אני גומר איתך, בעצמי מתנתק, ולרגע אחד, קטן מאוד, קטן מדיי, אני מרגיש שלם.

 

 

 

 

 

לפני 5 שנים. 6 ביוני 2018 בשעה 18:45

הכל נראה אחרת