ויש ימים כאלה, שאני מרגיש שהחיים נוזלים לי מבין הידיים, שיום רודף יום רודף יום. שהאפטיות משתלטת, שאני מעדיף להביט במסך במקום לפקוח את עיני למציאות.
ברגעים האלה, כשאני שוקע, נואש לחילוץ אני מדמיין לי אותך, דמות משוחררת שכמותך, אנרגיה נשית טהורה.
אני מדמיין את מבטך המבוייש, את תנועותייך הקלילות, המלאכיות, קוראות לי להתעורר, כי הרי כל היופי נמצא כבר כאן, מגולם בדמותך.
ואת מזמינה אותי לרקוד, מפיחה בי חיים. את פורשת זרועותייך, מניעה את האגן, את בטראנס של תשוקה ותנועה, והדיכאון שלי הופך שולי, נעלם. כי הרי כמה שלא אתנתק לי, לא אוכל להישאר אדיש לפנייך.
ואין לך מושג כמה אני רוצה כבר לפגוש אותך.
אבל אז אני מבין שאת בעצם דואלית, מלאך שהוא שטן, כי הרי דרכנו אף פעם לא ייפגשו, ואת תמיד תהיה שם, תביטי בי ותרקדי לי מהצד השני של המתרס, הצד בחיי שאף פעם, אבל אף פעם לא יבוא על מימושו.
ואולי בעצם כן?