לפעמים אני חושב שהאתגר היותר גדול הוא לגרום לה להאמין שהתכלית של כל זה היא לעשות טוב.
להיות זונה כי זה טוב.
לעמוד על ארבע כי זה טוב.
לפתוח פה גדול ולקבל את הזין שלי עמוק כי זה טוב.
להיות כלבה טובה כי זה טוב.
לציית כי זה טוב.
לבכות כי זה טוב.
להתפרק תוך כדי כי זה טוב.
לשנוא את עצמה, ואז לאהוב את עצמה ואז לשנוא את עצמה על זה שהיא אוהבת את עצמה ובסוף לאהוב את עצמה שבכלל אכפת לה מעצמה, כי זה טוב.
טוב באמת. טוב בשבילה.
והיא בכלל חושבת שזה רע.
שזה מלוכלך.
שזה שרוט ואפל ו"בנות נורמליות" לא צריכות לרצות את זה, ותכלס, אם לא ההוא, היא לא הייתה כזאת אז ברור שזה דפוק.
ולך תשכנע אותה שזו הדרך שלה לאהוב.
את עצמה קודם כל.
כי המלחמה התמידית הזו במי שהיא, הרצון לכתוב את המציאות מחדש ולהיות מי שהיא אמורה (בכאילו) להיות, זה מה שבאמת גורם לה לשנוא את עצמה.
לשכנע אותה שאין טעם לכעוס על העבר ולשנוא את ההווה, כי זה לא הולך להשתנות.
ולראות איך לאט לאט היא מתחילה להאמין. להאמין שאתה לא פה כדי לנצל אותה. להאמין שמה שהיא מרגישה זה יפיפה. להאמין שהיא ראויה לאהבה, קודם כל של עצמה ואחר כך גם של אחרים. להאמין שלהיות היא, בדיוק כפי שהיא, זה בדיוק מה שהיא צריכה.
מתחילה להאמין שזה טוב.
