זה הרי היה ידוע מראש שאאבד את זה , שאפול לפנטזיה שנוגדת אישיות שלמה .
יש רגעים מועטים בחיים שלי שקפאתי ,עצרתי,הרגשתי .
עכשין זה רגשות שונים ( נעצור אותכם כאן , לא רגשות של כוסיות )
זה הרצון ,המשיכה ,האיבוד שליטה,החרמנות שמשטלת על הגוףףף אבל המעצוריםם אוי המעצורים והשריטות ההתמכרות לכאב ולהרס עצמי זה כבר אני .זאת אני .
ההתחברות בנינו היתה מהירה מידי .
הוא ישן לידי ,הוא נגע,הוא עצר ,הוא הכאיב בדרך היחידה שאני אוהבת .
כל הפלקה הייתה עולם .קיבלתי תשקט שלי ת"סטלה," של השקט אבל אחכ ככ קשה להסתכל במראה לעצמי בעניים ולשאול wrf?
זאת אני ?
ומה איתו ,אני עומדת בציפיות ?
כל החיים נתנו לי מטרות ,עברתי אותם ,היו מימני ציפיות מאוד ברורות כמו בכל תחום ותמיד עליתי על הציפיות ,תמיד מצטיינת .
אולי זה הקטע הדפוק הזה בבדסמ ,ההשפלה?הלאכול את עצמי אם אני מספיק טובה ?
אי אפשר להדחיק את העולם הזה,את המשיכה לעולם הזה .
הלוואי והיה אפשר,אולי בעתיד🤷♀️
חוץ מזה סופש תל אביבי עם הBff , שיכורי ומוטרףףף ביותר . אבל ,אין כמו בבית .