למה אני כותבת בלוג בכלל?

אני אוהבת את השתיקות איתך. יש משהו מחמם בלשבת ולשתוק בלי תחושת המבוכה. לפעמים זה מרגיש לי כאילו העיניים שלי מספרות לך את כל מה שרץ לי בראש מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. זה קורה לעיתים רחוקות מאוד, שאתה פוגש אדם שנוח לך איתו מספיק כדי לשתוק. שיודע בדיוק מתי ואיך לגעת. בין אם זה ליטוף עדין או חיבוק חזק. לא קל לזייף את זה, ולשם אני תמיד שואפת, לשתיקה המחבקת הזו. לשקט הרועם, למגע המנחם.
איתך זה קרה די מהר, ונגמר אפילו יותר מהר ממה שזה התחיל. אין מה להגיד, נכנסנו לסיטואציה מסובכת ויצאנו פגועים.
בסופו של דבר זו אשמתנו בלבד.
באותו הערב כשהלכנו בטיילת, מחזיקים ידיים, העולם היה שלנו. היינו אני ואתה לבד בתוך הבועה המושלמת שיצרנו לעצמנו. נשיקות ארוכות, נגיעות שובבות וצחוק מתגלגל. לא היינו צריכים יותר מזה.
אבל המצב היה מורכב, ובחרנו להתעלם. כי לך חיכה הרעש, ולי חיכתה הבדידות. אולי לפעם הבאה אלמד ואהיה חכמה יותר. ואולי איישם את מה שלימדת אותי, מגיע לי לחוות את השנים היפות האלו. מגיע לי להנות.