למה אני כותבת בלוג בכלל?

קראו לה הילה, וכשמה כך הייתה. לכל מקום אליו הייתה נכנסת, ההילה שלה הפיצה טוב ושמחה, מסוג האנשים שתמיד כיף לראות אותם. היא הייתה יפייפיה ותמיד קינאתי בה, היא לא הייתה צריכה להתאמץ.. כל דבר שעשתה גרם לה להיות יותר יפה. היא הייתה הכי יפה כשהיא הייתה בוכה. האיפור השחור שנמרח לה מסביב לעיניים הדגיש את צבען הכחול הבוהק. תמיד אמרתי לה שאפשר ללכת בהן לאיבוד. השיער הבלונדיני הארוך מכסה את פרצופה יותר ויותר ככל שהיא ממשיכה להתייפח. פשוט מהממת. גם כשהיא בוכה גם כשהיא צוחקת וגם כשהיא צוחקת תוך כדי שהיא בוכה.
אני לא יודעת איך פספסתי את זה, הרי כשילדה כל כך יפה כשהיא בוכה זה לא מסתדר שככה היא גם תמות? בוכה וכאובה מפצעים של הנפש.