אז סיפורנו מתחיל בחטיבת הבניים
השנה 1986 אני בכיתה ט .
מלכת השכבה ...אנחנו היינו חברים טובים ממש. אבא שלה נפטר שנתיים קודם... משנה שעברה -כיתה ח היא היתה מסתובבת עם הגדולים. חברה מ"יב היו באים עם אופנועים לקחת ולהחזיר אותה או סתם לעשות רעש כדי שתרד למטה...היא היתה ילדה טובה ...לא היתה אומרת לא לאף אחד. היא שכבה עם כולם בגיל מאוד צעיר.ולי ולה היתה שפה משותפת בעיניני זיונים.היא ידעה שהיא מזדיין עם המדריך ואני ידעתי שיש רשימה של גברים שהיא מוצצת ומזדיינת איתם.
כיתה ט סיימנו את הלימודים-רוב החברה שהיו באים על אופנעים לאסוף אותה כבר לא באים...כולם בלבנון. ואנחנו חוזרים הביתה הצתרפה אלינו עוד שכנה..זאת צעידה ארוכה גרנו 45 דקות מבית הספר...אחרי קיצור דרך הפרדס...באותו יום בקיץ הגיע אחד האופנועים-בחור יפה טוהר...הוא היה בלונדיני עם שיער ארוך חתיך על.באותו יום הוא הגיע אחרי שהוא סיים טירונות בגולני.שיער קצר שרירי נראה טוב-היא ממש שמחה לקראתו...קפצה עליו והם התנשקו.-לדעתי היא אהבה אותו יותר מכולם-ולמעשה מאחרי הגיוס הוא היחידי שהמשיך לבוא לבקר אותה.
בהמשך הצעידה הביתה הוא הרשים אותנו עם הידע העצום שלו בעיני צבא,ושתיכף תהייה מלחמה גדולה עם סוריה-ושמזיזים כוחות(זה הרשים אותנו שחייל מגלה לנו סודות צבאים-לימים הבנו שלא היה לו שמץ של מושג...)
הגענו לבית שלה-והיא עלתה איתו הביתה...הוא סחב לה את הילקוט והיא הבטיחה לו ארוחת צהריים ומקלחת כי הוא מסריח.(אני ידעתי שהיא תזדיין איתו כי הבית היה רייק ואמא שלה שעבדה בשתי עבודות תחזור ממש מאוחר.
הלכתי עם השכנה שלי עד לבית שלנו-ובדרך ריכלנו על זה שהיא מחליפה אותם כמו גרביים-ושהיא לא היתה עושה דברים כאלה
אם אבא שלה היה חי.
חלפו שלושה חודשים ויום אחד המנהלת נכנסת..לוחשת משהו למורה...שקוראת לחברה לי ואומרת לה לצאת רגע.בחוץ שומעים צרחות שבר...המנהלת הודיעה לה שחבר שלה נהרג בלבנון.-כל הכיתה התחילה לבכות כמו תינוקות...ואני ידעתי כמה שהיא שבורה...
הימים חלפו ואיתו הזכרון והכל התכהה והיא התבגרה.
בזכות פייסבוק נפגשנו לשיחה על אה ועל דה...היא חזרה בתשובה נהייתה חרדית(בעלה אין לו מושג מה עבר עליה בנעוריה)...היום כבר סבתא צעירה....היא עדין נשארה מלכת השכבה...היא יפת טוהר...כריזמתית...והיא עברה הרבה בכי צער ואובדן בחייה... זכרונות על חוויות ילדות משותפות יש לנו למכביר.-לא פתחנו אותם כדי לא לכאוב...אמא שלה נשארה אלמנה גלמודה כל חייה....ונפטרה ממחלה קשה.
עד היום אני זוכר את הדיווח שלו על המלחמה הקרבה-אני זוכר כל מילה-כאילו נבואה של אלוהים חיים נמסרה לי.
יהי זכרו ברוך.