נכנסת הביתה אחרי יום ארוך שהתחיל בשעה 05:45
משלמת לבייביסיטר ובאינסטינקט נכנסת לחדר הילדים.
הבת שוב הרגישה בחסרוני והתעוררה בבואי. " אימוש " היא ממלמלת וליבי נמס ברגע.
מכסה אותה ועוברת לגברברון שלי. הוא בכלל נמצא בפוזיצייאת שיזוף בקריבים. .
גם אותו אני מרפדת טוב טוב בשמיכה.
בודקת טמפרטורת חדר, סוגרת את הדלת ונשכבת על הספה.
הבית שקט.
שקט בפנים
שקט בחוץ.
זה בדיוק הזמן לחשבון נפש.
מה עשית היום לא בסדר. איפה טעיתי, אולי במשהו פגעתי.
אך פתעם נופל לי האסימון !
פגעתי בילדיי.
פגעתי שלא הייתי כאן כלל.
אז מתחילה סצנה של רגשות אשם נוראיות.
שגם אם הייתי מצליחה להביא אותם במילים, עדיין לא הייתם מצליחים באמת להבין.
כשאני איתם אני שבעה, כאשר אני בלעדיהם אני ריקה.
למה אף אחד לא אמר לי שזה כל כך קשה להיות אמא?!?!
אוהבת אותכם כנופייה שלי.
אין דרך אחרת לחגוג אהבה בלעדייכם!
לנצח אמא.
