|
|
|
שלחתי אותה לקנות
בגדים תחתונים
היא קיבלה הוראה לבחור זוג תואם
להיכנס לחדר ההלבשה
למדוד כמה סטים
ולשלוח את התמונות אלי
אני בוחר מה יקשט את הגוף הלבן שלה. (המדהים)
היא צריכה לגשת למוכרת
להגיד לה...
שהאדון שלה יבוא לשלם ולקחת.
ככה את המשפט הזה בדיוק.
תתחדשי
כשאתה בונה לה בית
במקרה שלי מערה.
אתה חוצב באבן
מבין כל פינה
לומד כל הזדקרות של הגיר
לומד לתת את עוצמת המכה
הזוית הנכונה
מקשיב לשבירה ומעצב אותה
במדוייק
לומד שהרטיבות מבקעת אותה בקלות
שזה לא קשור לעוצמה
קשור להקשבה.
לפעמים המכה לא נכונה והיד כואבת
לפעמים העיצוב לא מדוייק
אבל לא מותרים
לא בורחים
לא מפסיקים לגעת
להרגיש.
צום קל וגמר חתימה טובה
כשאת האחת שלי את היחידה שלי.
כשאת האחת שלי אין לך צורך לחפש שתיים שלוש או עשר.
כשאת האחת שלי, את הראשונה שלי.
כשאת האחת שלי את האחת למליון.
כשאת האחת שלי אין צורך למצא עוד אפס.
כשאת האחת שלי האינסוף כבר לא רחוק.
כשאת האחת שלי, אין צורך לעוף על המליון.
כשאת האחת שלי, השליליים אינם חשובים.
כשאת האחת שלי, כל ראשון הוא השבת שלי.
כשאת האחת שלי מספר החצות נעלם.
כשאת האחת שלי, גם ממטר אחד לא רואה.
כשאת האחת שלי, אלף נשיקות לא יספיקו לנו.
כשאת האחת שלי, את הבראשית שלי.
אני איש של ים
אבל לא ים שאתם מכירים
ים של חורף
עם 40 קשר רוח
וגאסט של 60
ללא מפרש
עם מנוע
כשהגלים נוגעים במצליבים
והלילה השחור והים מנסים לבלוע
ואני יושב
מחזיק הגה
כי האוטומט כבר לא מסוגל.
לילה שלם
או יותר
ואז הרוח שוקטת
והים נרגע
והשמש מבצבצת
ושלוות בתולית על המים
ואת
את שייכת לי לרוח ולגלים.
הכי קשה בחגים
אני נכנס למצב של אבל
געגוע עצום
וכאב
אבל כמו כל דבר בחיים אתה יודע שיעבור יחלוף ותחזור לנשום את האהבה שלך
מתגעגע אלייך
נכנסנו שנינו את ואני
ונקודת האל חזור
שממנה החיים יראו אחרת
אחרת לעד
אחרת שונה
אחרת כי אף פעם לא היינו שם ביחד אם אף אדם.
זה מפחיד זה מסוכן זה מדהים.
מכאן כבר לא נכתבים דברים סתם
(לפעמים שירים)
מכאן יש שתיקה
דממת אהבה
כאב שלא מרפה
ועצבות הלבד
זה שלב שנוהגים לומר אלה שלא הגיעו לשלב של שנינו את המשפט הזה, נו... שאומרים אלה שמתתנים... "עד שהמוות יפריד ביננו"
אבל אנחנו שנינו מבינים ורואים בכל מפגש את המשפט הזה על הקיר.
וכל התרחקות היא עצב
דממה
שקט של לפני הסערה.
תשוקה בוערת שלא נגעו בה.
וכל מפגש הוא סערת השקט
וכל נגיעה היא תשוקה בוערת.
ושנינו לא פוחדים כי ככה את ואני
ושנינו צועדים ביחד
את המסע המדהים הזה
ושהאל יעזור
(הוא בטח מביט ונהנה, הסוטה הזה)
ואחרינו המבול
ולפנינו הכל
כי אנחנו עפים מעל, או מתחת או בתוך.. אין לנו מושג לאן.
נושמים את שנינו
וכשנמות או כשהקשר יסתיים (זה די דומה)
נבין שבאמת חיינו...
(יצא אולי דרמתי, אבל תרגעו לא קופצים משום חלון או דלת)
ולי נגמרו המילים
נשאר רק הגוף
שכל כך אוהב
השפתיים
הלב
הנשימות ביחד
החום הלהט...
ואין מילים
האדם נולד מושלם על פי האל שבשמיים ללא עגיל קעקוע או חירור בעור הבתולי.
ואז יושב לו האדם וחושב
למה אני לא יפה יותר? עשיר יותר?
ולמה שלא יראו כולם כמה אני כזה
איך יראו אם לא אראה על גופי?
טבעת יקרה.
ציור מטומטם של נמר.
ואז הוא מצייר על גופו טימטום.
מחרר על עורו...
וכמה שהחור יותר גדול ככה הבור רחב. ככה עומק הריק עמוק יותר.
והוא לא מבין למה החור לא ממלא אותו.
למה הציור לא מכסה את הבור בנשמה.
ולאחר שנים עובר תמים ושואל. מה זה?
ואז לשניה של הבזקה בול העץ, החולצה הדהויה, הקיר המחורר , מחייך ומספר..
זה היה כשנפלתי לבור.
וזה כשהיכרתי חתול
וזה שעליתי על סולם.
והתמים אומר ואוו... מחייך וממשיך לדרכו.
והוא נשאר עם סיפור שלא באמת סופר וחולצה שצריך להסביר למה היא משמשת... וחור שניתן לראות דרכו את השקיעה /הזריחה ביום בהיר אחד.
היייי טמבל למה דרך חור???
ההוא שגר לו למעלה
יוצר הכל
פיסל לי אותך
מושלמת
כל צלע
פינה
פתח
וחור
ככה מושלמת!
אין צורך בציור
ניקוב
צריבה
שריפה או חריכה של עורך המושלם.
ברור???
היא קיבלה משימה.
למצא בקניון מסויים מקומות לבעילה
והיא התבקשה לצלם את המיקום.
כדי שאתרשם...
לא ידעתי שיש כל כך הרבה מקומות מסתור בקניון המדובר.
היא עמדה במשימה בהצלחה
עכשיו נשאר רק ליישם.
אם הקניון יעלה באש התשוקה
אתם כבר תדעו...
