ככל שהתחנות עוברות ונשארות מאטות ליעד כך הזכרונות שלי מתרבים ונחקקים חזק, והנוף שמשתנה מזכיר לי שגם אני קצת השתניתי מאז שהייתי פה. אני זוכרת ערים לפי אנשים ואנשים לפי תקופות, עכשיו בוגרת יותר, חזקה, בעלת עמוד שדרה יציב יותר, קצת יותר יודעת מה אני רוצה, קצת יותר פצועה, אבל ממש אחרת. אני זוכרת כמה זה היה כיף לטייל ברחובות איתה בלי דאגות ובלי כאבים, ואילו עכשיו חלק ממני רוצה לבכות שוב, לא מהעובדה שאיבדתי אותה גם בתור חברה, זו לא הייתה בעיה שלי. אלה כי אני השתניתי, כי עכשיו יש לי יותר דאגות, כי הייתי רוצה להיות שוב ילדה חופשיה במקום בטוח ונעים, עם יותר עליות מאשר אתגרים. אני לא בטוחה עוד כמה אוכל להחזיק ולהיות חזקה. נוסעת לבירה היפה של ישראל ואין בי כוחות להסתובב אפילו קצת בעקבות התשישות של הנפש. אבל אין לי ברירה, אצטרך להחזיק את עצמי. יש לי אש בעיניים שנובע מכעס, אבל הייתי רוצה שיהיה בן אדם אחד שיצליח לרכך אותי.. ועכשיו שאני כועסת אבל על המשמר אין מצב שאני אראה חלשה. שמתי את המכנס הגבוה היפה שלי, עגילים בצבע זהב, עשיתי גבות, סידרתי את המדים שיהיו מחמיאים, כל בד יושב היכן שצריך להיות, והשיער המתולתל שלי נשפך מסיכת הבננה שעל ראשי.
