הייתה לי פגישה משמעותית הערב. חברה הזמינה אותי לארוחת שישי עם אמא שלה, בפארק. התגעגעתי אל שתיהן מאוד, חברה שלי, ואמא שלה שכמו חברה בעצמה.
פגשתי אותה על הרחוב של הבית שלי, היינו לא מתואמות, חיפשנו אחת את השניה בלי פלאפון כמה דקות, והשעה התפקששה. היא שיתפה אותי שזה מעצבן אותה שדברים לא הולכים כמו שהיא מתכננת, היא סיפרה שזו בעיה שלה ושזה כל שישי ככה. סיפרתי גם שכעסתי על שלא מצאתי את החולצה שרציתי ללבוש. החלטנו ביחד שצריך לשחרר ציפיות, להרפות מביקורת.
במהרה פגשנו את אימה ואישה מבוגרת שהיא עוזרת לה והייתה מקסימה מאוד, היא איחלה לנו בריאות והמשך ערב נפלא. בעוד הן הלכו לכמה דקות פרסנו אני וחברתי שמיכת פיקה דקה על הדשא הרטוב. התעדכנו, וממש לפני כן התחבקנו עד ששאלתי אם זה בסדר ליפול, ונפלנו מחובקות וצוחקות.
אימה באה עם סירים על הקרטון, קינואה מטריפה וחמה, סלט עם ירקות, בזיליקום, בשילוב של נקטרינה, והמון הפתעות. אווירה קסומה. יזמתי סבב של דבר טוב שקרה היום, היינו עושים את זה במפגשים בתל אביב ומאז הדבר חלחל אל החיים שלי והתקבע. דיברנו על עליהם, על כמה שהתגעגענו. כשסיימנו לאכול והודנו על האוכל הזזנו אותו בצד ומתחנו את השמיכה.
נשכבנו ושמנו שירים, שירים מדהימים, שגרמו לי לחשוב. אחד מהם תפס את תשומת ליבי במיוחד, ״שנזכור לאהוב״ על ידי דן פלד. הניגוד בין האירועים הקשים והאמירה החורצת שכולם כדי שנזכור לאהוב. עברתי דברים לא קלים, כל אלו לימדו אותי על אהבה ומשמעותה. כשיש חוסר באהבה מבינים כמה חשובה, כשנתקלים ברוע מבינים כמה היא הכרחית ואפשרית. אני תמיד אומרת שאני מאחלת לעצמי אהבה. לאהוב את החיים, לעוף עליהם. לאהוב את השמש תמיד, לאהוב את מי שסביבי וגם את עצמי לבסוף. לא להיות קשה עם עצמי, לזכור לאהוב, גם את הסביבה.
דיברנו המון, ואני והיא התכרבלנו. עשיתי לה סוג של דמיון מודרך שהפך לצחוק מתגלגל. דשא, יום שישי, אוכל חם, ופרשי, הדשא הרטוב, ומוזיקה טובה.
את הרגעים הטובים האלו אני מנסה לזכור. הם הוכחה לכך שאהבה קיימת ואפשרית גם ברגעים של כאב גדול. תודה על ערב קסום!
