אני זוכרת שירדנו מהאוטובוס בבסיס, והלכנו ביחד לכיוון המשרדים. הייתי אז עם החברה הכי טובה שלי בבסיס ועם חברה נוספת, ודיברנו.. החברה השניה לא הכירה אותי טוב, והיא אמרה שאני מאוד תמימה. צחקנו אני והחברה הטובה שלי, אני? הכי לא תמימה. שתינו ידענו על האהבה שלי לסאדו מאזו, ומשום מה תמימה הקביל כאן ל״ילדה טובה״ כשלמעשה מספיק להיות רק ״ילדה״.
גם ילדים לא טובים עושים דברים בתמימות רבה, בחוסר מודעות מסוימת, פועלים מרגש חזק ועמוק. ונשאלת השאלה. האם תמימות משמע חוסר ידע? בגוגל יש מספר הגדרות. האחת היא ״נאיביות״, בדגש על חוסר של הבנה מסוימת. ואילו הגדרה אחרת מספרת על טוהר ועל טוב.
ואז מגיעה ההגדרה השלישית. ״נותן אמון בצורה עיוורת וחסרת תחכום״. והאם מי שהולך שולל הוא פתי? טיפש? או האם נתינת אמון ואהבה בפשטות שכזו היא טהורה? אולי אפשר לקחת זה לשתי פנים, אולי בחוסר הבנה יש מן התמימות וגם בטהור, בנקי?
אני לא מתביישת להגיד שאני תמימה. אבל אני לא תמימה מחוסר בידע מסוים, אני תמימה כי יש בתוכי ילדה, שהיא היצור הכי טהור וטוב שיש. היא נותנת אהבה ואמון בצורה עיוורת, לפעמים היא לא מבינה דברים אבל גם אם הייתה, הם לא חשובים ולא מזיזים לה. היא מתלהבת מהדברים הקטנים, במן סקרנות שלא נובעת מחוסר ידע אלה בעובדה שהדבר שונה וקסום וטוב.
העננים, השמיים הכחולים, הפרפרים, היום ראיתי פרפר צהוב.. חיבוקים, צחוק, גלידה.
גם עבורי הכל פתאום נראה אפור.
