לא מפסיקה לבכות
הדמעות מכסות את העיניים שלי
שבכל מקרה אין מה לראות בתוכם
אין אור אין חשק אין אהבה אין שמחה
רק המון צער
אני מבקשת עזרה כל כך הרבה פעמים
ולא באמת מקשיבים, או שלא מאמינים
זה כאב לב זה יעבור
עוד פעם היא עצובה..
זה כל כך הרבה מעבר.
זו המשפחה שלי שאיבדתי בנוסף לאהבות שלי
ולא משנה כמה יגידו שאנחנו עדיין משפחה,
זה ברור שהם כבר פחות מחויבים, אולי פחות אכפת
ואפשר לעזוב ולבטל את זה בשניה.
זו העובדה שבשנה האחרונה נהייתי ככ יותר מודעת למה שעברתי
ועכשיו אני שוב עם המשפחה פח שלי, המשפחה שלא תומכת בי ולא אוהבת באמת ולא מקבלת אותי ולא עוטפת אותי. המשפחה שרק משיחה קצרה יש כבר צעקות ומילות גנאי, המשפחה שאפילו כשאני מנסה לצאת לגלידה או לאן שהוא צועקים עליי עד שאני צועקת עליהם חזרה שלא משנה, לא צריך, לא פאקינג צריך. המשפחה שרק עוקצת אותי כל הזמן.
המבט שלה כשהיא הסתכלה עליי באהבה, כשקנתה לי ברד וגם לבן שלה, כשעזרב לי להכין אוכל לבסיס, כשדרגה שיהיה לי בית חם כשעצוב לי, שחיבקה אותי, אפילו שהקריאה לי סיפור, שהזמינו אותי איתם לטיולים, ובישלו גם לי, והיו איתי.. מבט של אישה חזקה , מדהימה, שיש כל כך הרבה מה לקחת ממנה. אישה שיודעת איך להיות אמא, מוצלחת, שאפתנית, שאוהבת אותי, שדואגת לי.. שמאמינה בי..
אני לא יכולה בלי זה. אני לא יכולה.
העולם הזה כל כך מפוברק. כל כך מקולקל. שאנשים טובים מרגישים כאלו בודדים. כאלו בלי עורף משפחתי בלי אהבה. יש אנשים שלא צריכים להיות הורים. הנה דוגמא חיה לילד ממשפחה מקולקלת.
נהייתי כל כך מודעת לכאב ומה שהחזיק אותי הייתה המשפחה שהייתה לי, האהבה שלהם, ההרגשה של להיות שייכת, לחגוג איתם, להרגיש חשובה וחלק
על מי אני עובדת? אני כבר לא חלק. הם שיחררו אותי. הם אומרים שאנחנו משפחה לא כי אני חשובה להם שאשאר חלק, אלה כי זה חשוב לי. זו לא באמת שייכות. להם כבר יש משפחה משלהם ומצידם שלא אהיה חלק.
אני מרגישה בודדה בעולם בלי אור
מרגישה לא מספיק. פצועה, בגיל 21, לא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה, לא יודעת מי היא רוצה, מפחדת כל כך מהכל.. ממוות, ממוות לבד, מחוסר הגשמה, מהלבד. הלבד הורג אותי. תמיד הרגשתי לבד אבל הפעם זה מוגזם.
ואנשים לא מבינים שעכשיו זה אחרת. זה לא רק כאב לב. זה פשוט דיכאון.. חוויתי כאב לב המון, פעם אחת במשך שנה שלמה. זה היה אחרת.
אני מרגישה שאני צריכה אישפוז. שידאגו לי לאוכל בוקר צהריים ערב. שידבר איתי פסיכולוג כל יום. שישגיחו עליי. אולי יפזרו עליי קצת אהבה. אני צריכה הרבה אהבה.. אולי איזה כדור עם כימיקלים שיגרום לי להרגיש אחרת.
אני מרגישה שניסיתי שבוע והסבלנות שלי פוקעת והזמן, והסביבה שלי, לא מוכיחים את עצמם
לעולם לא תהיה לי משפחה. כזאת שרוצה אותי חלק, שמטפחת ואוהבת אותי. אני רואה את כל האימהות עם הילדים שלהם וכל כך מקנאה. כי אני שרוטה. שבורה.
ואני חושבת שנמאס לי. מרגיש לי שבימים הקרובים זהו זה. אני אבלע כמה כדורים ואצעד אל מה שאני הכי מפחדת ממנו. כי עם כל הכבוד לפחד, חיים בלי משפחה הם לא חיים. חיים עם כל כך הרבה כאב וחוסר באהבה ולבד..
אין טעם לחיות אותם. ותכלס, אם העולם מתנהג אליי ככה, אנשים עוזבים אותי, פוגעים בי, לא מקבלים אותי, אז זין עליי. עדיף שאהפוך לשלד באיזה מגרש נטוש.
