הגשם יורד. עד מתי, מחר? עוד יומיים? האם יפסק עוד מעט?
הרחובות מתמלאים, נהגים צופרים חזק, מכוניות נוסעות לאט
אנשים ריקים ממהרים להתמלא במשהו,
שיצאו מהמכוניות, מהבתים, שיצאו לגשם.
אנשים עסוקים מדי בשיחות מיום ראשון, שני, מהלילה שהיה אחרי
מלהתכרבל במיטה לבד, מלפחד מכל רעם שבא, הולך, ועובר.
כל רעם שמגיע גם חולף. אבל אנשים לא רואים את זה,
קר.
לא עולה לראשי כמה טקסטים כתבתי על גשם, כשירד.
גם אני הייתי קצת ריקה, קצת מלאה בפחדים ובכאב
לפעמים בשמחה. גם אני פחדתי לצאת
שהגשם ירטיב את כולי, ינקה את כולי
שמה שבתוכי יעלה על גדותיו, ויגלוש
שאבכה עד שהדמעות ישטפו את כולי
שתהיה אני חדשה, לבסוף.
————
ההיי של הבוקר (״היי״) מתחיל לעבור. אני מפחדת. מפחדת מעצמי ומהסביבה שלי ומהכל.
אני צריכה ביטחון. צריכה משהו שירגיע ויאפס.
כרגע רק צריכה לעבור את היום הזה, הלילה הזה, בלי געגועים, בלי בכי