יש משהו ברעש של השקט. כשמתרכזים בו, ברעש, נראה כאילו אין דבר אחר בעולם. כאילו אין מוזיקה, אין את רעשם של מים זורמים, רעש של שבירת מצה בארוחת הפסח, רעש של צחוק, ורעש של בכי. אני כבר לא בוכה מזמן. את מכסת הדמעות שלי, בזבזתי די והותר. לא אהבתי את רעש הדמעות שלי יורדות מעיניי ונופלות על הרצפה, הייתי צריכה לנקות אחר כך, יותר מדי עבודה. אז שתקתי והקשבתי לקולם של הסובבים אותי. הם דיברו כל כך הרבה, הרבה שטויות חסרות כל משמעות. היה עדיף כבר שאקשיב לרעש הכיסאות נגררים אחורה, ואז קדימה. לרעש התירוש נמזג לכוסית הראשונה. כמה כוסות ביחד, בהרמוניה. רעש המזלגות והכיסאות שוב נדחפים לאחור, הפעם בחוסר סבלנות. רעש הצעדים, הצעדים שלי חזקים יותר, מהירים יותר. ואז נחלשים. אני מחפשת סימן בעיניים שלהם, אולי גם אצלם הדמעות על גדותן.
בורחת. נכנסת למשרד, סוגרת. עדיף להיות כאן, יש שקט, יש בו משהו. רעש של כלום שמבליט את הדממה, כנראה מהזרמים של החשמל, או מהמקרר. זה הדבר היחיד שאני שומעת, עד הרגע בו דמעות פורצות, והאור כבה.
