לאחרונה אני מבינה כמה אני לא זורמת. למרות שלפעמים, אני מאוד זורמת.. אני כן אוהבת דברים ספונטניים, לא אוהבת לחץ מדי בחברותא, ובכלל, אני מקשיבה לתחושות, לרחשי הלב, אני מחליטה באותו הרגע, לפעמים.
אבל ישנם רגעים אחרים, בהם אני הכי לא. אם בא לי לכתוב, אני אתקע על לחשוב על מה לכתוב, ואוותר, ממש כמו עכשיו. עצרתי את הדמיון..
חברים ישנים וחדשים רוצים להפגש, חלקם כותבים לי המון. אני לא זורמת. חושבת שהגעתי להבנה קצת כואבת, אני לא באמת במוד לחברים כרגע, שהם לא החברים המוכרים והקרובים ביותר שלי.
חברה ישנה כתבה לי אתמול, הבטחתי לה שאכתוב לה היום. באמת שלא התחשק לי, גם כי כבר בשיחה שלנו אחרי מלא זמן ניכרת הסיבה של מדוע הפסקתי לכתוב מה מההתחלה. ידיד שלי מהקרקס רוצה לחזור להפגש, מזכיר לי כמה פעמים.. הוא היה חבר כל כך טוב.. איתו עוד אעשה מאמצים. אבל רעשי הרקע, מקשים עליי ממש.
אני לא מרוצה מאיפה שאני בחיים. וכשאני לא מרוצה מעצמי, לא כיף לי לאפשר לאחרים להתקרב, לא כיף לי להנות, בא לי לצאת, למסיבות, להתלבש מושקע, אין לי כוח לזה.
ומצד שני, יש אנשים שאני לא עושה פעולה של התקרבות מולם, אלה מאפשרת לעצמי להינמס לאט, ליפול לידיים שלהם. אני לא בוחרת להתקרב כמו שאני, לקום, במודע, להתקרב. אני פשוט מאפשרת הסרת מיגננות. מאפשרת למילים לזרום. אולי אהבה זה מה שחסר, אולי אז גם אצליח לכתוב.
בכל אופן, החלטתי לתת לעצמי את התקופה הזאת שתהיה מלאה בלבד. בלבנות את עצמי. להתאפס. להתקדם. אני פשוט מקווה שאצליח. שלא אחזור אחורה כמו תמיד. שאצליח באמת. אני מאמינה בעצמי.