הייתי ילדה בדיכאון מקונצרטה, בדיעבד. תופעת לוואי מגורם שהוא אחר לחלוטין. מצאתי את עצמי חודשיים סגורה בחדר, בין דיכאונות, לאובדנות, לצלקות שעונדות עצמן עליי עד היום. ב1 לחודש חזרתי לבית הספר, שם נגמרה החרדה החברתית שלי, והתחילה שנת לימודים שנייה בחטיבת הביניים.
בסופה, מצאתי את עצמי עובדת בקרקס. אמנם עברו שלוש שנים, אך אני מחשיבה אותה כתקופה אחת, שהסתיימה עם השגרה החדשה. בין המשמרות הארוכות הצלחתי לפלס את דרכי אל המכולה הנסתרת, שם התאמנתי בציוד הקרקס. הייתי מראה לחבריי מהנבחרת בהתלהבות רבה כל שיפור שהיה. הם היו מתלהבים ביחד איתי, למרות שלא היה על מה. הייתי מגיעה מוקדם בניסיון להדמות לעובדות שהיו גדולות ממני, תפסו מהם מאוד העובדים הבוגרים, ורציתי שגם ממני יתפסו כך. זוכרת שהגעתי בשש בבוקר אחרי שני אוטובוסים והליכה ארוכה מאוד אל פתח הקרקס, חיכיתי שיגיע מנהל המקום שיפתח את המתחם, והכנסתי במקביל שישה ארגזים של לחמניות אל המטבח, הוא החמיא לי על החריצות, ושמחתי. כמות האירועים שהרמנו הייתה מרובה, בת מצוות, ימי הולדת, חגיגות של עסקים שונים, הופעות, וימים פתוחים. הייתי מעבירה את הימים בעבודה רצופה של לפעמים מעל לשנים עשר שעות עבודה ברציפות, בהן הייתי מחליפה מחולצה אחת לאחרת, מתפקיד אחד לאחר, מלהכין פופקורן, לסחיבה של המחצלות הכבדות, לדוכן הקביים ולעובדים שהיו איטיים, ולילדים שהיו צריכים משמעת, אל "שדה פצועים" של ילדים שנפלו מהקביים. הטיולים בגיפ הקטן עם אחד ממיליון הבוסים שהיו לי, עברנו ליד פרות, חיות אחרות.. הוא היה רגוע, ואני הייתי פקעת לחצים. כל סוף משמרת סיימנו בשואב שאף אחד לא רצה להתעסק איתו. אני זוכרת את הפעמים שליוויתי את הילדים לבריכה והשגחתי עליהם, אבל העיניים משכו אותי להיות ילדה בעצמי, שיחקתי איתם בגאגלינג, דיברנו, לא הרגשתי הבדל גדול בגילאים.
מצאתי את עצמי בהמשך במפגשי הג'אגלינג, שם הכרתי את מה שתקופה חשבתי שהיה המקום הבטוח שלי, לאחר שחזרתי אליו והיה ריק ממשמעות, אני מבינה שמדובר במשפחה נוספת של חברים. חווינו ביחד אירועים, מופעים, שטויות באמצע הלילה, והמון, המון קסם. הכרתי שם את הגבר הראשון איתו הייתי, גם השני, גם את החברים הכי, הכי טובים שלי. יזמתי מפגש חדש, בעיר אחרת, שם הכרתי את השולטת הראשונה שלי, והאישה הראשונה איתה התנסיתי מינית. אני בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה, שכבתי מולה כל כך תמימה, כל כך מפוחדת מלגעת בה, מלראות אותה עירומה.
התגייסתי לצה"ל, התחלתי טירונות. שתיים, שלוש, הקשב! כן המפקצית, לא המפקצית. ריצות קשוחות, עונשים, גיהנום יותר מטירונות. לילות בהן הייתי בפלאפון למרות שהיה אסור, בקרים בהם קמתי מוקדם ללמוד, הרצאות ומשחקי אגו, אנשים שעם חלקם הסתדרתי, עם חלקם פחות. בעיקר, הרגשתי לא מובנת.
ועדיין, איך שהוא הגעתי לבסיס שלי. גם שם הרגשתי לא מובנת. מפקדות קשות, אל מול חברים שטותניקים ומקום משוגע עם אנשים משוגעים. סיימתי את השירות הצבאי שלי לאחר אין- ספור תרגילים, קשר עם אחד הקצינים בבסיס, קבנית שליוותה אותי שנה וחצי, ומפקדת שהייתה עבורי דמות משמעותית במיוחד.
בזמן השירות הצבאי שלי חוויתי קשר מדהים, עם אנשים שעטפו אותי והיו לי למשפחה, לאהבה. חוויתי עליות ומורדות, הבנתי דברים על עצמי. וכעת, השתחררתי מצה"ל.
אזרחית קצת אחרת. בית לא יציב, חשבון בנק לא יציב, ראש לא הכי יציב. מי שמכיר אותי יודע כמה אני מתונה, ובעלת הגיון בריא, ואף, חכם במיוחד. אבל יש בי צדדים שלא כולם רואים, פגועים, שורפים, כואבים. מצד אחד אני מייחלת שיראו אותם, מצד השני מרחיקה אותם מכל מי שחשוב לי מספיק לשמר בחיים שלי.
יש גם דברים טובים, פרפרים חדשים בבטן, התחלה חדשה, ילדה שמנסה לחזק אישה. אישה, שמנסה לשמור על ילדה.
איך אפשר לסכם את מה שעובר לי בראש?
האישה שמשגעת לי את הלב, וגורמת לי לחוות תקשורת שמדויקת לי כל כך, ההתרגשות לקראת הפגישה הראשונה שלנו, והפחד שבדבר. לצד זה, האנשים ששיגעו לי את הלב, שעדיין בתוכו, ובחיי, מספקים לי מעטפת משפחתית תומכת בתקופה בה הורים כל כך נחוצים, וחסרים. השירות הצבאי שלי שעבר כל כך מהר, ואיתו מחשבות, תובנות, זיכרונות, ואכזבות. מהשירות בצה"ל אל האזרחות שהייתה אמורה להיות קלה וזורמת, התחבטות פנימית- להישאר בבית קצת לפני שאעזוב, לעזוב מיד? מדובר בעזיבה או בריחה, או בחירה? מינוס בבנק, חיידק בבטן, ניסיון לשמור על יציבות מסוימת, לצד ניסיון להשתפר כאדם. פוסט טראומה, מחשבות על נורמליות, על עצמי, ועל מה שבניהם, אם יש מה שנמצא באמצע ולא בקצה הקיצוני ביותר.
מערבולת של רגשות שהלוואי ויכולתי להסביר במילים, זה מה שנקרא להיות אני. לחוות כל יום מחדש בבוקר את החיים עצמם מתחילתם עד סופם, מגיל 0 עד גיל 21, בין גילאים 4-6, לגיל 21. להיזכר בפרט הקטן היותר, לבכות, להיזכר בדברים נוספים, להרגיש, בין הורמונים, לסביבה לא יציבה, לחרדות, לעצבים שלא פוסקים, לכעס. לעצב. לדיכאון. לדחפים. לשמחה, לאהבה. להרגיש את הכל בעוצמה. לרצות לכתוב על הכל, ספר, שניים, מליון ספרים, לרצות להעביר במילים, מיליון מהם, כי אף מילה לא מעבירה טוב מספיק את הקושי שבלהיות פוסט טראומתית.
להיכנס לחדר במהירות כי אני נזכרת במכות ונחנקת, ומרגישה את הידיים שלה שוב על הגוף שלי. לבחון את המבטים שלהם, התגובות שלהם, היחסים בניהם, כל הזמן, ואותי, בניהם, בין היחסים שלהם, בין המילים שלהם, אם אני מוזכרת שם, אם יש לי מקום. כשאין לי מקום- לכעוס, להסתער, לרצות נקמה. לא להבין, להיות עצובה. להיות ילדה, להיות ילדה עצובה.
לפני הכל, הייתי ילדה קטנה שרק נולדה למשפחה מאושרת. בגיל שמונה מצאתי את עצמי במקום אחר, שיוצר ילדים עצובים.
מ0 ל21, ל4-6, ל21
ומליוני מילים.