אני מדמיינת לי יום גשום. גשם דופק בחלוני, ואני מכורבלת במיטה. קמה לרעש של החימום, עם פיגמה פרוותית ונעימה. יום להשאר בבית, יום לשוקו חם, לתה, למרק.. אני מכינה לי שקשוקה חמה לבוקר, ומקנחת אותה בשוקו מתוק, שוקולדי, גם מר.
לקראת הצהריים, ולאחר שנחתי, אני יושבת עם כוס תה, מקשיבה לגשם, נושמת.. נרגעת. החורף כאן, וכמה שאני אוהבת את החורף! אני אוהבת את הצבעים, שחלקם דווקא עזים יותר לצד שמיים אפורים. אני אוהבת את הגשם, את הקור, את הרגע הזה שאני יוצאת מהבית, ושולפת מטריה, את הטיפות שמוצאות את עצמן מגיעות אליי למרות ההגנה, את השלוליות, במיוחד העמוקות, שכיף לנטר אל תוכן ולקפץ.
אני אוהבת, שדווקא בחורף אנשים רוצים להתלכד, ולהתחמם ביחד, זה לצד זה. חיבוקים, כרבולים, לעשות אהבה כשטיפות המים לא מרפות
כל טיפה של ספק, חרדה, פחד, או מחשבה, נעלמים ברגע בזה ושותקים.
גם אני נאלמת, לא מדברת, אולי מזמרת, נוגעת, מתבוננת,
מתחממת.
יש לי דחף להתחמם לאחרונה. ודווקא, הוא קורה בלבד שלי. אני שוב חוזרת למטרות שלי בחיים, האם המטרה שלי היא להיות רגועה? האם לשם כך אני כאן? בסך הכל, טוב לי, ויש לי פוטנציאל גדול לחיים שלי. איך שהוא, אני עדיין סובלת. קשה לי הכל. זה לא מוסבר, גם הדברים הקטנים, אני מרגישה שמרוב שמתיש אותי לחשוב עליהם, אני לא רוצה לעשות כלום. כלום! בא לי לחיות מכלום. וזה פאקד אפ, אני לא חיה. אני לא רוצה את זה. הנה, אני מחליטה, לא בא לי. לא רוצה יותר את הלופ של- דבר פשוט - מפחיד/קשה - חרדה - להרגיע את עצמי - לנתח את זה. איפה החיים פה? איפה ליזום מסיבה באמצע הקיץ עם בירות בפארק ולג׳נגל? איפה לצאת יותר? איפה להסתובב בארץ? איפה לעבוד ולא להרגיש תשישות מכל דבר קטן? איפה אני של פעם? האם היא עדיין בתוכי, האם יש כזאת בכלל? או שזמן הוא אשליה אחת גדולה, ואני אותה אחת, לצד נסיבות חיים שונות. איך יוצאים מהלופ הזה? לופ שגם לקורונה יש חלק בו, גם לשחרור, לחוסר היציבות. איך מפחיתים חרדה ומוסיפים העזה, כוח, נחישות? אמורה להתחיל אנטיביוטיקה שתחליש אותי יותר לשבועיים, אז מניחה שבאמת כרגע אקח דברים לאט לאט. אפלס את דרכי בחופשיות, לא אפחד. אולי גם למצוא עוד דרכים לפרוק את מה שבתוכי. אולי להעיז. אולי לקחת לאט. אולי לנשום, ולראות, לאט. לפחות אני מתחילה לבנות את האזרחות שלי, יש אנשים שעדיין בצבא..
