מודה שיש בי קצת עצבות כרגע. אבא שאל אותי איך בעבודה, שאלה שחוזרת על עצמה המון בחודש האחרון, ממנו, גם מאמא. כל פעם אני מנסה לעזור בי אומץ להתחמק, פעם אני עונה ״בסדר״ פעם ״רגיל״ פעם ״עסוקה״ פעם לא עונה בכלל. כל פעם מחדש, עולה בי עצבות. אין לי למי לספר על הדבר המשמעותי הזה שאני חווה. כל מעגל החברים שלי השתנה, יש לי סדנא משלי, שותף מדהים, מנהלת מדהימה. תמיד עולה המחשבה על הזמן שעובר, עליהם שמזדקנים, ויום אחד כבר לא יהיו לי הורים לספר להם סיפורים, זה כשלעצמו עצוב, מפחיד, ומאמת אותי עם פחדים עמוקים. פעמים אחרות עולה תהיה של, מה אם הפעם יהיה בסדר? מה אם נצליח לעשות תיקון, בשבילי, בשבילם? הם לא יודעים שהשגתי מימון של 500 שקל על רעיון שהעלתי, הם לא יודעים שאני לומדת פסנתר, משהו שרציתי במשך שנים ותמיד נענתי מצידם שאין כסף לכך. הם לא יודעים שהפחתתי חד פעמי, ממש בזכותי. לא היה לי למי לספר כשהרביצו לי (חלק מהעבודה להתמודד עם דברים כאלו, לא אפרט בכדי לשמור על זה אנונימי), ואמנם אני אדם בוגר, אז בלעתי רוק, שמתי את התיק, דיווחתי, והמשכתי הלאה עם חיוך וסמכותיות, אבל. היום סיפרתי לאבא קצת. בקצרה, כשאנחנו רחוקים, לא בהרחבה. נפלט לי. נפתחתי. כשאני אמורה מולם להתגונן.
הנושא של משפחה צף לי, ועולים בראשי כל המשפחות שיש לי, והמשפחות שחסרות לי. ההורים, חסרים.. האקסית, האקס, לא אוהבת לקרוא להם ככה. אבל בכל מקרה כאן זה מקום אנונימי בו אין שמות. אני מתגעגעת אליהם, בקרוב אראה אותם, עדיין.. מתמודדת עם הכאב של ילד שנפרד מהוריו. שוב ושוב. גם לתקופה, זה כואב. אני מתגעגעת למפקדת שלי, שחגגה היום יום הולדת והייתה כאמא לתקופה. כתבתי לה ברכה היום, היא ענתה שכיף לה לקבל ברכה כזו ממני, במיוחד כשזה ממני. היא בחיים לא הגיבה ככה, כנראה גם אני שמורה לה במקום מיוחד ורגיש בלב. חברים מסוימים רחוקים יותר, בגללי, בגללם.. מזל שיש לי את המלכה שלי, האהובה שלי, שהיא המשפחה שלי כרגע, שהיא האדם אליו אני פונה, עליו אני שומרת, נשמרת, ומעניקה אהבה.
אז אמנם היום ישנתי, ולא עשיתי דבר אחרי 9 שעות העבודה. בדרך כלל מציפה את עצמי במטלות.. היום נחתי. תקופה שאני מרגישה מנותקת, ובין כל המנוחה והרוגע, הצלחתי להרגיש. דווקא עם השקט זה בא. דברים צפו, כשלא נלחמתי בזמן
