בוקר ואני קצת מבואסת. עבר עליי שבוע מטלטל, וסופ״ש מטלטל עוד יותר. הדמעות אמנם יבשו, אך המרגש שלהם עדין על עיניי, יבש על עורי. הן שורפות עכשיו. קמה ומרגישה תקיעות בחזה, מתעכבת עם ארוחת הבוקר כדי להבין מה זה עד שעוברת לה שעה. שבוע הבא לא ברור, כמו כן תוכניות לא ברורות מסיבות שבפנים הופכות אותי. מה בסך הכל רציתי? לצאת עם בת זוגתי למסיבה?
מרגיש לי שדברים לא עובדים כמו שהייתי רוצה. שמחר שבוע חדש, ארוך, ובא לי לברוח מכל האחריות הזו. היא תהיה כיפית לבסוף, אבל עדיין לא ארגיש שאני ממלאת את תפקידי במאה אחוזים ובשיא האחריות.
קצת קשה לי לנשום הבוקר, התקיעות מרגישה. אבל גם היא תעבור. אני מונה בליבי את כל הדברים שהם אני: גשם, אהבה, קרקס, טבע, תמימות, מילים, פראות, טוב לב. הבלאגן בחיים שלי מורגש בחזה ואני תוהה למה הכל מסובך, מה לא בסדר.. אני שונאת להסתתר, להתחבא, בטח להרגיש שאני עושה משהו לא ראוי. המקומות שעושים לי טוב מעטים, מניחה שלהפסיד אותם, לקבל חזרה, להפסיד מקומות אחרים.. זה כואב
אני מבינה שחוץ מהעבודה, אני צריכה למצוא מקומות נוספים. שקשורים אליי. אולי לחזור למפגשי הקרקס, אולי.. לא יודעת, קשה לי לחשוב עכשיו כשהכל מרגיש לי אפור. כשאני לא מרגישה אהובה מספיק ומרגישה אפילו חוטאת. מרגישה לא משוחררת מספיק, מרגישה שלא זורם לי.
כרגע אני אקום למקלחת כדי להרגיש זרימה. זרימת המים על ידיי, על מברשת השיניים, על ראשי, ביחד עם הסבון. זרימת המים אל תוך כוס עם נענע שתיצור חליטה מושלמת. זרימת הרוח בדרך לאוטו.
אני דואגת לעצמי ברגעים של חוסר וודאות ותקיעות. אני מזינה את עצמי באוכל טוב, מים, מילים בריאות. אני באה אל עצמי בחמלה, מלטפת, מחבקת. אני מקיפה את עצמי בחברים שאוהבים אותי, בסביבה שמקבלת אותי. אני מסוגלת להעניק לעצמי טוב, להיות זו שמעניקה את הטוב! מגיע לי כל הטוב הזה, מגיע לי לדאוג לעצמי ולהעניק עבורי אהבה. אני לא אשמה בדבר. אני חיה טוב, עושה טוב, כולי טוב.