כבר כל כך הרבה זמן שאני והילדה שתי ישויות נפרדות, אם כי זהות. שתינו מאוד מאוד דומות. שתינו יכולות להתרגש מהדברים הקטנים, לאהוב, בשתינו יש תמימות כבירה, רוח שטות, ואהבה. תמיד כשאני מדברת עליה אני מדברת.. עליה, על דמות אחרת, בשם ״הילדה״. כאילו אין לה שם, אין לה זהות, נוח לי ככה, כשהיא לא אני. נוח לי להפריד מעצמי את כל מה שעברה.
תמיד ידעתי שילדים זה קסם.. יש בהם תמימות מדהימה, והלב שלהם הוא הטהור ביותר. כשלב כזה, תמים, ענק, חווה מכה, גם המכה ענקית, ומורגשת כאגרוף בבטן, אגרוף בכל הגוף. מן נסיון להוריד ולמחוק את הילד. אך הילד לא נעלם, הוא ילד שקיבל אגרוף. זה יותר גרוע ממבוגר שקיבל אגרוף, זו תמימות שנשברת.
אם הילדה שבי, הייתה מתקשרת באופן קבוע עם האישה שבי, במקום להזכר במכות, הייתי במקום טוב יותר בחיים, נאמן יותר לעצמו. מה שגורם לי לתהות- הילדה הזו, שנשארה אצלי, הילדה המדהימה הזו, שאני תמיד שמחה שהיא בתוכי גם בגיל 21. האם היא איתי באמת? או שיש בי את הפצעים שלה.
הלוואי ויכלה להיות שם, היא. הלוואי והייתה שואלת אותי איך אני, מה קרה לנו, משהו שמח, כי ילדים לא צריכים לשמוע דברים עצובים..
אם הייתי מספרת לה שהיא חווה חרדות ועצבות, שהיא עדיין חיה את הפצעים שלה, היה נשבר לה הלב. וזה העניין, האישה חושבת את זה, ונשברת, אך זו הילדה שנשברת, הילדה היא בתוכי, והיא שומעת. כל כך עצוב לחוות פצעים כל כך הרבה זמן.. הילדה בוכה מכאב, והאישה בוכה שהיא לא יכולה לשחרר אותה. שיש בתוכה ילדה קטנה, רגישה, מדהימה, שהיא נכשלת בלהגן עליה.
הלוואי שיכולתי לדבר איתה בלי להזכיר לה את הפצעים שלה. זו האישה שבי שלא משחררת אותה, שלא מצליחה.
אז במקום להתמודד, אני מאשימה את כל מה שמסביב ולא מושלם. כשהכל למעשה, התחיל מילדה קטנה.
