“when you hold me, when you touch me, it’s so powerful”
קשה לי עם לבד, לאחרונה אני תוהה מתי הביחד, כנגדו, נהיה כל כך עוצמתי. אני מבינה לאחרונה שדווקא הלבד הוא העוצמתי ביותר. חוסר ההזדקקות, האהבה העצמית.
אתמול מצאתי את עצמי בסיטואציה בה הרגשתי בדידות איומה. הסתבכתי עם התחושה של לבד, הסתבכתי עם ההרגשה של דחייה, למרות שלא הייתה זו דחייה, הייתי צריכה חיבוק, וחיפשתי אותו בדרכים אחרות. למעשה, מהרגע בו הרגשתי כאב פעלתי בנסיונות לאלחש אותו, אבל כל נסיון רק הביא להתדרדרות.
כבר משהייתי קטנה לא הייתה לי הזדמנות להתמודד עם כאב. היו ריבים בבית, הייתי בורחת, צריכה להתמודד, ולהתבגר. לילד שנדרש ממנו להיות בוגר וחזק אין הזדמנות להרגיש כאב במלואו. הייתי ילדה תמימה שסלחה מאוד מהר והטוב שלט בכולה, כל דבר פחות טוב התפוגג במהרה לצד הטוב בעולם. הריבים חלפו מהר כך שכבר יום למחרת הכל חזר להרגלו. באותה התקופה אלו היו השנים הראשונות בהן חוויתי כאב שכזה, הצלחתי להכיל אותו טוב מאוד עד שהוא נטמע עמוק בתוכי, והתאדה. אף אחד לא עצר לשאול אותי איך אני מרגישה, לדבר על הכאב שלי, מעולם לא הייתה לו לגיטימציה.
זה רק הגיוני, ששנים לאחר מכן מצאתי את עצמי בוכה מכל סיטואציה קשה ומרגישה שמדובר בקצה, מרגישה כאב- חותכת. מרגישה כאב- רוצה להתאבד. זה אף פעם לא היה- פשוט-מרגישה-כאב, לעצור, ולנשום דרכו.
גם היום- אני שותה כשיש מחשבה מטרידה, ואז שותה שוב כדי לאלחש, ושוב, ומקלחת החלטות איומות כדי לא להרגיש בדידות, אבל מרגישה יותר מנוכרת לבסוף.
אני מבינה כמה רגישה אני היום, כמה הלבד הכרחי במיוחד עבורי, כמה לעצור, לחשוב, לשתף- הם דברים שאני צריכה לאמץ.
זה רק נכון שאכתוב את כל זה בעצירה ספונטנית באמצע השביל בקניון. כשאני מרגישה צורך לעכל, לנשום, לעצור.
גם אירוני, שדווקא בכאב אני גם מוצאת פורקן, לעיתים ריקני.
