יצא לי להרגיש לפעמים שהנטייה שלי מוגזמת, לא מתאימה. חושבת שעכשיו אני מרגישה את זה הכי בחוזקה. כל השנאה העצמית מתנקזת, מראה. אני רואה את מה שהיא כנראה רואה. רציתי שהיא תכעס, במילים אחרות רציתי יותר. רציתי לראות שהיא לא יכולה עליי, שהיא לא תוותר. במילים היא לא חזקה- אז רציתי אותה בפיזי. לא לאפשר לי מנוס. אבל מצאתי לאן לברוח, מצאתי איך להכניע אותה, מצאתי איך לנצח, כאן הבעיה. היא מתחרמנת מהר, מעצם קיומי- ואני צריכה יותר. רבנו, התווכחנו, אבל לא באמת. פורפליי, טיזינג סקסי, וקשוח. היו רגעים שאמרתי לעצמי- היא עושה לי את זה. אבל מסיבה לא מוסברת, רציתי עוד. מה יעצבן אותך? שאלתי אותה, שוב ושוב. כלום לא מעצבן אותה. נתתי לה נשיכה, אחת שכנראה כאבה מדי. הרגשתי רע. קיבלתי מראה של עצמי, של מה עושה לי את זה. קיבלתי מראה של החריגות שלי, של הטראומה שלי.
התרחקתי, עצרתי, נחתי, לא דיברתי, עד עכשיו, אני מבוהלת. ברחתי לשירותים, שלחתי אותה גם. כיביתי את האור. התרחקתי, והיא שאלה קצת שאלות, אבל שוב, הייתי צריכה יותר. היא וויתרה תוך רגע והלכה לישון. שמתי בגדים ארוכים, יצאתי לסלון, גם בשעה הזאת. הכל מציף אותי. קולות בראש שאומרים- את לא נורמלית.. הטראומה, שאומרת- את חייבת אלימות, רק לשם את הולכת.. ולא- את לא יכולה אחרת.. אני- שכבר שעה שוקלת לחתוך את העור של עצמי כי מגיע לי על הסימן שהשארתי לה על היד אחרי שהייתה טובה אליי כל הערב.
גם אני, שאומרת לעצמי- אני מבינה אותך. אני מבינה למה אחרי הקשר האחרון שלך נאטמת, ואת צריכה יותר. אני מבינה למה את בוחנת גבולות כשאת נכנסת לקשר. את צריכה מישהו חזק, כי את מאמינה שלא כולם יכולים להתמודד איתך. מילים והחלטיות היו מונעים את ההתנהגות הזאת שלך, את לא באמת אלימה.
גם עכשיו- אני אדישה. אני כותבת באדישות. הרגש לא יוצא. הוא רוצה לצאת בויתור, בסכין על העור שלי. גם כאן, אני בורחת לאלימות. ואני צריכה יותר
לא בא לי לישון ככה עצובה. אני מסרבת לקבל שגם היא הלכה לישון עצובה. שהכל נהרס בגללי, הערב הרגוע והרומנטי שלנו. לא מגיע לי קשר זוגי
