התחלתי לסדר את הארון מאוחר בלילה. תחנה ראשונה- זכרונות. בלאגן. דף על דף, מבלי היכולת לראות שום מדף. הוא עמוס, כמו הזכרונות במחשבות שלי. כמו טקסט על דף, גם הם לבסוף יהיה מונחים על המדף.
אוספת הכל, ממיינת, מתאמצת לא לבכות. בהתחלה- נזכרת מי אני, נזכרת שאני לא רק מי שאני עכשיו, הייתי המון ברבורים אחרים בעבר. ברבור לבן, ברבור שחור. בכל פלטת הצבעים, צבוע במכחול. הייתי גדול, הייתי קטן. אולי בכלל במקום ברבור, הייתי פעם תן.
ברכות יום הולדת, תעודות בית ספר, בעל מטרות שונות, הייתי אחרת. חיים אחרים, חברים ישנים. כל אלו העלו בי בלבול, פחד, עצב, שמחה, התלהבות, וגעגועים.
כשפתחתי את הברכות שקיבלתי מהצבא- בכיתי. ברכות אישיות, מילים כתובות שחור על לבן, מילים על דף. מצאו את עצמן לבסוף, וגם אני, על המדף. הייתי רוצה לפגוש אותם שוב, לשתף בשלומי, לשאול לשלומם, לדבר, לבכות.
לבסוף- הניילונית. שמרתי אותה מאז שהשתחררתי, עם התמונות שלי ושל המלכה. (את המלך לא שמתי כי לא ידעו שאני בקשר עם זוג), בין התמונות מהחצי שנה שלנו, שהעלו בי געגוע, וכמיהה לחיבוק, ולאהבה שלה, מצאתי שני דפי פוסט איט. היא כתבה לי אותם אחרי סשן מדהים שהיה לנו. בלילה היא הכינה לי אורז שיהיה לי אוכל לבסיס, והשאירה לי דפים על המקרר. טוב נו, דפים יכולים להיות גם שם. אולי אצלי הם יהיו על הקיר, או חבויים בין תמונות ישנות, וניילונית אחת.