לכתוב את זה רק לעצמי הרגיש כמו אגרוף בבטן, אז אני כותבת את זה כאן מול כולם. מדהים כמה השפעה יש לאירועי חיים עלינו. אני רואה יותר ויותר איך כל דבר שאני עושה מושפע מאותם אירועים, במילה הפחות יפה- טראומה. אני כותבת כאן כי אני צריכה פורקן רגשי, אני כותבת שירה כי בא לי להעביר את הכאב שאני חווה בחזקה בעקבות, את השמחה שאני מרגישה בחזקה בעקבות, אני עושה קרקס כי יש בי ילדה שאוהבת לשחק ושלא קיבלה מספיק מקום, גם כי יש בי אישה שצריכה להשתחרר מהמון חומות. אני אישה, ואני ילדה, מאותם אירועים, אני מנגנת כשבמקום מילים אני צריכה צלילים. אני שומעת מוזיקה כדי להזדהות, ולפעמים כמו עכשיו- בא לי הכי על חזק, לשמוע את הבס, להשתגע, לרקוד.
הלוואי ויכולתי להגיע לפורקן, לשחרר את כל הרגש הזה שבי. אבל הטראומה שם, הרגשות מתחדשים, בעצם אין שום דבר לא בסדר איתי חוץ מלהרגיש קצת לכאן וקצת לשם, אבל הייתי רוצה לעשות פרקטית דברים אחרים במקום לשים פלסטרים על פצעים ישנים.