טוב, אז מלאמלא מחשבות הסופש הזה שעובר לו.
מסתכלת על סרטונים ותמונות ישנות, מזועזעת מצד אחד מכמה אני סגורה כשרוקדת, מצד שני מסוקרנת שאני פתאום מבחינה במה אומרת שפת הגוף שלי. רואה פתאום כמה הרגעים הכי מצחיקים הם רגעי בריחה, תוהה מול עצמי כמה אני אדם מצחיק או שאולי אדם טראומתי. ובעצם צחוק וכאב קשורים זה בזה, כמו שמחה ועצבות, גם הם באים בגלים. כמו שכשאנחנו מפחדים אנחנו צוחקים. היכולת לקחת רגע קשה ולבחור לצחוק היא מתנה. להתמודד עם כישלון באמצעות כישלון נוסף זה אמיץ.
להתקדם לאט זה מבורך
רוצה לשמוע מלא מוזיקה, שלב הבא- לרקוד למוזיקה, ואולי ביחד בכלל, אבל לא מוצאת את הזמן. לאט גם זה יגיע.
רוצה לצייר יותר. גם זה יבוא.
מתחילה מאפס, כותבת, מתבוננת, מסתכלת. עוברת שוב ושוב. נוקטת צעדים- מתקדמת.
מקווה לא לוותר לעצמי ולהמשיך להתקדם, להמשיך להיות סבלנית.
קשה לי לישון, לראות כמה אני נהדרת, כמה לחיים יש פוטנציאל, אל מול כמה יש עוד לעשות, לסדר, כמה שאין זמן להכל בו זמנית, כמה שזה לא יקרה מחר.
לאט. זו תקופה מוזרה של שינוי ודיוק
געגועים לאנשים ישנים, חמלה אל מול רגעים של כעס, ותשוקה, אל מול אני התשושה.
סיום לימודים, התמודדות עם פחדים.
עוד מעט זה יקרה. בלי שנבין,
משהו ישתנה.
