חזרתי מיציאה עם חברים, יותר נכון חברה וחבריה. חששתי בהתחלה מלהכיר אנשים חדשים, אני תמיד מרגישה שאולי לא יזרום, או לא אצליח לדבר,
והאמת- שהלך מדהים, הם היו מקסימים ואני כל כך שמחה שיצאתי!
חסרים לי חברים ובעיקר חברות שאפשר ככה לצאת ולרכל בקז׳ואל, בכל זאת, יצר אנושי טבעי להרגיש נאהב.
חסרה לי הסקרנות ולהתעניין, לא רק עם אותם אנשים שאני מכירה הרבה מאוד זמן.
נזכרתי בבר כמה אני אוהבת להיות בדייט, כמו הטווס כשהוא פוגש בנקבה ברגע הראשון, אני אוהבת לבוא עם הנוצות פרוסות, ואוהבת שמסתכלים.
בשיחה איתם, הבנתי כמה אנחנו אותו הדבר:
כולם מחפשים להיראות.
להיות נאהבים, להרגיש בנוח בתוך קשר, לחבר את הנקודות, לחסוך כסף, למצוא חיוּת בתוך מה שנקרא ״חיים״. החיים שלנו, אבל לפעמים אנחנו כמו שבויים בכלא.
אני מרגישה קצת שבויה, ואולי אני לא יותר טובה, במקום לצאת מהכלא, באתי לכאן לכתוב עליו ועליי.
אבל דווקא מהשיחה הזו, אני רוצה לכתוב על החופש.
כי אני מרגישה הכי סקסית, מרגישה החברה הכי טובה, מרגישה הרפתקנית, ובא לי
עוד!