ימים קשים עוברים עליי, חזרתי לכאן בתקווה למצוא קצת נחמה. פייר, מצאתי, הרבה שיחות טובות, אבל התחושה שבי מתעצמת, ומתעצמת
תקופה שאני לא שמחה. סיימתי שנתיים לימודים, אחריהן שנה עבודה אינטנסיבית, ומצאתי את עצמי נשחקת. נשחקת ועצובה
הרבה דברים שקיוויתי להשיג פשוט לא קורים. למה? משקעי העבר שם כדי להאט כל דבר שאני רוצה. ולי? קשה להדוף אותם.
הגעתי לצומת, אני מתבגרת וכבר לא אותה ילדה. אבל איך אפסיק להיות הילדה כשכל השריטות שלה עדיין בתוכי? כשהצורך לחיבוק שיעטוף אותה עדיין שם? אותה, לא אותי.
ואני מוצאת את עצמי בצומת, טובה, וגם רעה. אומרים שממקומות נמוכים עולים, וקורה שינוי אמיתי. הצומת הזאת חיובית, כי התעוררתי. אבל היא גם שלילית, כי אני שוקעת מאוד. אני מרגישה כל כך אבודה שאני מוותרת על עצמי. אני אוכלת יותר, לא מתאמנת, לא מתקשרת, ובאיזשהו מקום- ויתרתי על עצמי.
חלילה שמישהו ידע, אני משתדלת לשדר שאני בסדר, כי גם אני לא מסוגלת להכיל את זה. שאני מרגישה שאני לא מממשת את מי שאני, את היכולות שלי, שאני לא בטוחה באהבה שלי, שהחברים הכי טובים שלי עזבו אותי השנה, שאני משתתקת מפחד, של פרנסה, של הלא נשלט בעולם.
זה מפחיד להודות, שאני לא יודעת. זה כואב לאבד את עצמך. אני לא באמת מצליחה לשהות שם, ולהגיע לתובנות,
אני מעדיפה כבר לצאת לאיזה בר, לשתות איזה קוקטייל, לנשום ולהגיד שיהיה בסדר.
אבל קשה לי, ולא בסדר, ואני לא מצליחה אפילו לדבר על זה, כי אני יודעת כמה חרדה ארגיש.
הלוואי שזה יעבור
או יותר נכון, שהרגע בוא אצליח לפתוח את הכל באמת, יגיע.