אגם הברבורים

כל היום רציתי לכתוב. אבל רק היום, עלה בי דחף אמיתי שוב. 

בינתיים, במשפחה ממציאים עליי עלילות. אבל היי, עלילות זו אני! אני זו שיודעת הכי טוב, לכתוב, לשרטט את המחשבות שלי על גבי דף. לסיפור דיי מוצלח

בעצם, זה היתרון שלי. החיים שלי כתובים, 

שחור על גבי לבן.

אין על זה עוררין, כבר מקריאה אפשר להרגיש לפחות טיפה ממה שהרגשתי אני. 

תמיד חיפשתי שיקראו אותי, שיבינו אותי. קשה לי להרגיש לא מובנת

קשה לי עוד מפעם, כשכעסו עליי ולא הבנתי למה. זה השאיר עם השנים חותם על הלב שלי,

כמה אפשר להגיד א ולעשות ב? לבקש ב ולעשות ג?

אז את אומרת לי שלא תצעקי, ואז את צועקת. ובפנים אני צורחת, שוב, במקום לישון אנחנו כאן. 

את תתווכחי שזה לשניה, או בטעות; אני אצעק חזק יותר ויותר.

את תגידי לי שלא עשיתי משהו שאמרתי שעשיתי

אני אצרח: עשיתי

בכלל החיים מזוויעים

ואני מבועתת

ואז, אני שותקת