איך את מדמיינת את הסצנה?
אני לא מצליחה להגיד.
תנסי לדבר אותה, כאילו את כותבת
״אוקיי״.
.
.
היא הלכה ברחוב. הראש שלה במחשבות שלה, נשענת על הקיר של הבניין המרופש ועוצמת את עיניה. עין אחת נפתחת לסירוגין, סורקת את הרחוב מטיפוסים מסוכנים. עם עין אחת תמיד סגורה, היא כמעט נרדמת.
גם היא, תמיד סגורה. באותו היום שהלכה ברחוב, משהו יצא ממנה, לא היו אלו דמעות אלה מחשבות מלוות בחנק, ובליעה- עין מציצה, ונסגרת. הלב שלה פועם בחוזקה, היא חושבת, אבל המחשבה לא עולה. לוקחת נשימה. נושפת בחוזקה.
צריכה סיגריה? שאל אותה גבר בסביבות גיל ה-30, היא מסרבת בהיסוס. ״תסרבי בנימוס״ הוא אומר, ומתקרב אליה. מצמיד אותה אל הקיר של אותו בניין מרופש, היא עוצמת את עיניה בחוזקה, הוא מעביר את ידו על שפתיה ועם האודם הדרמטי שלה מצייר שביל אדום לעבר החזה, ועל החזייה. בידו השניה הוא מרגיש את העור של החצאית, המקל עליו להחליק את ידו מתחתיה. בדרך לשם, בעיטה והוא נופל על הרצפה.
״רוצי״
אמרה, אוחזת בידה, היא רצה. היא רצה כמו שמעולם לא הצליחה, לא בשיעורי ספורט בבית הספר, לא מיד לפני שהאוטובוס נסע, לא כשרצתה כל כך לרוץ אבל מצאה את עצמה באותו הרחוב בדיוק. היא רצה עד שהזיעה כיסתה לה את הפנים ונזלה מהשפתיים אל החזה אל החזייה. היא רצה עד שהלב שלה פעם בחוזקה. היא רצה עד שהתעייפה. היא עצרה באותו הבלוק, נשענת על הקיר, מנסה לא להרדם.