אגם הברבורים

מרגישה שאני מאיצה תהליך. מובן לי למה, אני שבורה ומפוחדת. במצב נפשי מזעזע. אני נלחמת להדחיק ולהשלות את עצמי על שאני מגיעה לתובנות. אני במצב שאם לא אצא ממנו התוצאה תהיה מסוכנת. בפועל אני שבורה, אני מקבלת את זה. אני עדיין אוהבת אותה. אני שונאת את זה שאני שבויה במיטה, כמו מומיה עטופה בשמיכה, ועוצרת את כל החלומות שהחלו להסתדר לי. אבל אם אצא מכאן, אני מפחדת שאעשה משהו שאתחרט עליו לתמיד. 

יש את המשפט: ורד הוא ורד, הוא ורד.

אני רוצה להאמין שורד כחול הוא גם ורד.

אבל אין שום דבר יפה בזה, יפה בי, עכשיו.