לאחרונה אני רוצה להיות אני כמה שאפשר. בלהיות אני, אני מתכוונת- לא לחשוב יותר מדי על הכל. אני ממשיכה לחשוב על כל דבר יותר מדי, והלוואי שלא הייתי עושה זאת. אילו עדיין בוער בתוכי הרצון הזה, הדחף שמצית בי רגשות שלא היו גלויים לי קודם לכן. מנגד הוא מצית את העיר בה שכנה אני הישנה, בניינים נופלים בזה אחר זה כמו דומינו מקופסא קרועה, והרי זה לא משנה; לכל משחק סוף, לכל משחק מנצח, ולי בעיה ידועה עם שיווי משקל. הרצון שלי לחשוב על הכל יותר מדי לצידי, מסתכם במשחק אחר: של חתול ועכבר, פעם המחשבות גורמות לי להיות לא מאוזנת, פעמים אחרות החוסר באיזון משפיע על חיי כך שהמחשבות נערמות ולבסוף נופלות בזה אחר זה כמו מגדלים. בסופו של יום, בוער בי לעשות דברים בצורה פשוטה. להשקיע בעצמי יותר. לעשות דברים ללא מחשבה. להיות עם הראש מורם מעלה. לחייך, לצחוק, להיות בולטת. רצון חדש של לצעוק את מי שאני אחרי ששהיתי בגיהנום. ושם הכל נשרף, אולי הפעם גם יעלם לבסוף.
לפני 4 שנים. 24 בינואר 2020 בשעה 19:30