מעולם לא הרגשתי שייכת. מעולם לא הרגשתי אהבה בעקבות שייכות. האהבה תמיד התפרצה בעקבות אינסטינקט ראשוני של משיכה, עד שהייתה התנתקות, והאהבה הפכה לשנאה, ולכאב גדול. ופתאום, אני מרגישה שייכת ואהובה.
פתאום הלב שלי מרגיש שכאן הוא צריך להיות. ובסך הכל, יש מכנה משותף לכל מה שמשמח אותי, הכל קשור ברגשות שאני רוצה לחוש. גם בעבודה הבוקר, גם עם המלכה שלי, גם בצבא, ולבד.
כשילדה רואה אותי כמורה ואני מלמדת אותה ורואה את עצמי דרכה, ולאחר מכן אמא שלה ניגשת אליי ומבקשת את המספר שלי כי ״הבת שלה התאהבה בי״, אין לי מילים לתאר כמה התרגשתי, שילדה שלא הכרתי עד היום מצאה דרך לאהוב את הילדה שרבות שנאתי. ומעבר, תחושת ההזדהות, האהבה, ההקשבה.
למלכה שלי אני מרגישה יותר ויותר שייכת מיום ליום. מישהו שאל אותי כשאמרתי שהמלכה שלי מושלמת, איך את מגדירה מלכה מושלמת? ואני עד עכשיו מריצה את כל החודש וחצי שאנחנו מכירות ולא מצליחה לסכם את כל השפע שיש בנפש המדהימה הזאת, הנפש שגרמה לי לתת את הלב אפילו קצת.
ופתאום, הרגשתי את זה כשצעדתי על האספלט יחפה והרגשתי את הקרקע, הקשבתי לציפורים, הייתי נוכחת, בקשב והאזנה לגוף ולנפש. הרגשתי את זה עם המלכה שלי שהלב שלי שלה. הרגשתי את זה כשעשיתי ג׳אגלינג לעוברים ושבים וקיבלתי חיוכים ותגובות, כשחבריי לבסיס, המפקדת שלי בפרט, גורמים לי להרגיש אהובה כל כך, חשובה, הכרחית- שייכת.
המון פעמים אני מרגישה לא מחוברת למציאות, לא שייכת. ואילו יש פעמים בהם אני מתמזגת איתה והמסך הכחול שאל מול עיניי, נשבר.