אין דבר שמשמח אותי יותר מלעזור לאחרים. כשאני פנויה מספיק בשביל לעזור לאחרים עם חיוך רחב, גם הלב מתרחב איתו ואופפת אותו ואותי ביחד - השלווה.
כשאני רגועה ונינוחה מספיק, אני מסוגלת להקשיב יותר לסביבה שלי, לפעול נכון, בלי יותר מדי מחשבות. לפני יומיים שאלתי את עצמי, בעת שהתמודדתי עם סיטואציה לא קלה, והתחבטתי עם עצמי לגבי איך לפעול- האם להכנע לרגש או לגבור עליו? אם אבחר להכנע- מה זה אומר עליי כמי שרוצה להיות מטפלת בעתיד? האם אני יכולה לטפל באחרים כשאני בעצמי בעייתית מאוד? בהתחלה עניתי שכן, מאז ומתמיד, גם כששקעתי בדיכאון עמוק, צלחתי לעזור לסובבים אותי יותר מאחרים, מעצם ההזדהות וההבנה העמוקה שלי את עצמי שאפשרה לי לדעת מה עלול להיות נכון עבור אחרים. מנגד יש אנשים, בריאים לחלוטין, שאין להם מושג איך לפנות לאדם אחר הזקוק לעזרה, בטח לא עם בעיות כמו שאני נחשפתי אליהן. ואילו עכשיו נכונתי להבין ששגיתי, ואם אני רוצה ליצור תהליך נכון ובריא עם מטופלים אחרים, עליי להיות בריאה לחלוטין- רק כשאהיה שלווה מספיק, רגועה מספיק ושלמה- הלב יפתח לאט, איתו החיוך- וההקשבה.
בימים אלו ההקשבה מופנת גם כלפי עצמי והיא מאוד נכונה. התחושה של הרוגע, ביחד עם ההקשבה לעצמי, מאפשרת לי לפעול להגשמת מטרות בחיי תוך כדי הכרה בדפוסים ישנים בעייתיים, ובמציאות הקיימת. אם בעבר לפעול הפחיד אותי מאוד, הדבר מתחיל להיות מתוך רצון אמיתי, נכון וטבעי, כמעט אינסטינקטיבי- ולאט אני מלמדת את עצמי שלהחליט, לצעוד בביטחון- זה לא מפחיד, ואף מקרב לבבות רבים- בעזרת ההקשבה לעצמי, מגיעה הקשבה לאחרים, ובמיוחד במציאות הנוכחית- כמה חשוב להקשיב לאוויר הזורם, לציפורים, לטבע שלא פחות חשוב מכולנו, ולנו.