פעם היה עץ,
והוא אהב ילד קטן אחד
כל יום הילד היה בא, אוסף את העלים של העץ, מכין מהם כתר ומעמיד פנים שהוא מלך היער
הוא היה מטפס על הענפים, אוכל תפוחי עץ, וכשהיה מתעייף היה נרדם בצילו של העץ
הילד אהב מאד את העץ , והעץ היה מאושר
הזמן חלף לו, והילד הלך וגדל , ולעיתים היה העץ נשאר בודד
יום אחד אמר העץ לילד "בוא, תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים, תאכל מהתפוחים שלי"
"מצטער" ענה הילד, "אני גדול מידי בשביל הדברים האלה. אני רוצה כסף, אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים"
"יש לך כסף לתת לי?"
"לא", ענה העץ, "אבל קח את התפוחים שלי, תמכור אותם, וכך יהיה לך קצת כסף"
אז הילד טיפס, קטף את התפוחים מהעץ ולקח אותם איתו
העץ היה מאושר
אבל הילד לא חזר זמן רב, והעץ נשאר בודד
כששב הילד, העץ ככ שמח, והזמין אותו לטפס עליו ולשחק כמו פעם
"אני עסוק מידי", ענה הילד
"אני רוצה אישה, ילדים, בית חם"
העץ אמר "אין לי בית, היער הוא ביתי"
"אבל אתה יכול לקחת את הענפים שלי, תבנה מהם בית"
וכך עשה הילד
הוא לא שב זמן רב, והעץ נותר בודד
לכשהגיע הילד, לחש לו העץ "בוא, בוא תשחק כמו פעם"
אך הילד סירב
"אני זקן מידי, ועצוב מידי, מכדי לשחק. אני רוצה סירה, שתיקח אותי הרחק מכאן"
ללא היסוס, ענה העץ, "כרות את הגזע שלי, ילד, תבנה לך סירה ותפליג למרחקים"
הילד כרת את הגזע של העץ, בנה סירה והפליג הרחק מכאן
העץ היה מאושר
לאחר זמן רב, חזר שוב הילד
"אני מצטער, ילד, כבר אין לי שום דבר לתת לך - הענפים שלי אינם, כבר אין לי תפוחים, ואין לי גזע שתטפס עליו"
"זה בסדר", ענה הילד, "אין לי שיניים לתפוחים ואני עייף מכדי לטפס"
העץ אמר בעצב, "אני מצטער, ילד, הלוואי והיה לי דבר מה לתת לך"
"אני סתם גזע כרות וזקן"
"אני לא צריך הרבה", ענה הילד
"רק מקום שקט לשבת בו ולנוח, אני עייף מאוד"
"אם כך", ענה העץ, זקף את עצמו כמה שרק הצליח "שב עלי, ילד, תנוח"
התיישב הילד, לנוח
והעץ,
העץ היה מאושר
העץ הנדיב