עבר כבר הרבה זמן, אבל זה לא מרגיש כך. עד עכשיו הייתי בקיפאון, בהתאוששות, מנסה לעכל את מה שקרה - אני לבד.
זה היה סיום כל כך אלים ופתאומי, למה היית צריכה לסיים את זה ככה? אמרת שאת עדיין אוהבת אותי, אבל אני לא מאמין לזה. אם היית אוהבת אותי באמת, היית דואגת גם לרגשות שלי. אני לא מתכוון שהיית נשארת - לא הייתי רוצה קשר כזה מאולץ - אבל היית עושה את זה יותר בעדינות, גם אם זה היה לך יותר קשה, כי זו המשמעות של אהבה - לדאוג לאחרים גם על חשבונך.
כשאמרתי לך ששברת לי את הלב, היה לך מין חיוך כזה בזווית של הפה. אני עדיין נזכר בזה ומזדעזע. האם זה הסב לך אושר לראות אותי סובל ככה, בקושי מסוגל להסתכל לך בעיניים אחרי כל מה שאמרת לי? או שאולי זה היה מין צחקוק, כי לא האמנת לי ולא לקחת אותי ברצינות? אולי גם לא רצית להכיר בעובדה שפגעת בי כל כך, אז פשוט צחקקת והמשכת הלאה?
די! נמאס לי להיתקע בעבר! השבוע החלטתי שאני לוקח את עצמי בידיים. כל סוף הוא גם התחלה וכו'
תמיד היתה לי משיכה חזקה לבדס"מ, ואף פעם לא יצא לי לממש אותה כמו שצריך. למעשה כבר וויתרתי על מימוש הפנטזיה במלואה - עוד משהו שוויתרתי עליו למען הקשר שהיה. אני לא מצטער על כך, זו היתה ההחלטה הנכונה כשקיבלתי אותה. אבל עכשיו שהקשר נגמר, הסיפור נפתח מחדש, והחלטתי שאני הולך לתת צ'אנס רציני לעניין הזה. אני גם התבגרתי, ויודע יותר מה אני רוצה וצריך.
זה מה שאני צריך עכשיו.