אף פעם לא טענתי לשפיות,
סהכ מודעת לעצמי ולפאקים שאני מביאה לתוך כל קשר, לפעמים לומדת שיש עוד חדשים או ישנים שהיו חבויים.
אני קיצונית. הכל שחור או לבן.
אין 50 גוונים של אפור ביניהם.
אוהבת עד כלות או בכלל לא.
יורדת על הברכיים או מסתובבת והולכת בלי להביט לאחור.
מתגלגלת מצחוק או בוכה יומיים.
בתוך תוכי אני רוצה לאהוב עד הסוף, לאבד שליטה. אני מוצאת שמכשירים ענקיים ומרתפים של ימי הביניים הם סקסיים. סרטי ערפדים בכלל עושים לי את זה ויש לי צורך פסיכי לבדוק גבולות חדשים שעוד לא נגעתי בהם.
אבל איכשהו
אני בוחרת אותם לא ראויים.
משהו
בתת מודע שלי בוגד בי. דואג שלא אגיע לשם.
אז היום קמתי קצת עצובה כשהתוודאתי בפני עצמי על כל זה, אבל יותר מעצובה אני מודאגת מזה שיגמרו לי החיים לפני שאספיק הכל.
יש שני קולות מאוד מסוכסכים בתוכי ואני תוהה אם אי פעם באמת יהיה שם הסכם שלום (ואם כן אז מתי??)
פעם היה לי ידיד שהיה אומר שאם אשלח בקשה לאקזיסטנס אז אני אקבל מה שארצה. רוחני כזה של אושו אבל זה עבד אצלו.
אז אני שולחת בקשה ומשתדלת לדייק כדי שהאקזיסטנס שלו לא יצחק לי בפנים אחכ:
אני רוצה אהבה ענקית - לתת ולקבל ושזה יהיה מאותו אדם.
אני רוצה שהוא יהיה מספיק חכם ומעניין שזה ירטיב אותי
אני רוצה לתת לו לקשור אותי למכשירים ענקיים מעץ וברזל בחדר אפור ולעשות בי מה שהוא רוצה ובלי שיהיה לי הצורך או הרצון לעצור אותו
אני רוצה להסתכל על טיפת דם שנוזלת על הגוף שלי וללקק אותה ושהוא ימצא את זה סקסי
אני רוצה לשכב בשקט כשהוא מצייר עליי ועושה אומנות במחטים, ורוצה שהוא יעריך את המאמץ שלי לשכב בשקט
ואני רוצה הוא יזיין אותי עד שלא יהיה לי כוח בשום תא בגוף ולא ישאר לי קול.
שיגמור בתוכי והזרע שלו יספג בי.
ואחרי כל זה אני עדיין אנשק את כפות הידיים שלו, את הפנים. אלקק את הזיעה מגופו
ונירדם בכפיות.
אז אולי זה נשמע כמו תסריט של משהו לא מציאותי ושהגזמתי ברצונות ובבקשות. שזו פנטזיה.
אבל הפנטזיה היא שלי ומותר לי לחלום.
